האם ישראל בדרך לעצמאות אנרגטית?
האם ישראל בדרך לעצמאות אנרגטית?
בטחון אנרגטי הוא נושא המעסיק מדינות רבות, כולל ישראל. הוא כולל "ניהול סיכונים" עקב אי הוודאות בסקטור ובשווקים, והוא אחד הגורמים המשפיעים על קביעת תמהיל מקורות האנרגיה שעליהם המדינה נסמכת. גם מדינות שלהן משאבי אנרגיה המספיקים לקיים אותן שואלות האם ניתן להסתמך על מקור אנרגיה יחיד, או על מספר מצומצם של מקורות.
קיימות שלוש שיטות עיקריות להשיג עצמאות אנרגטית רבה יותר: הקטנת הביקוש לאנרגיה, והטלת מיסי ייבוא על אנרגיה ועידוד ייצור מקומי, כל אחת מהן משופעת באתגרים כלכליים וגיאופוליטיים משלה. הקטנת הביקוש לאנרגיה עלולה להביא לירידה בפעילות הכלכלית במשק – ולירידה של איכות החיים. הטלת מיסי ייבוא על אנרגיה עלולה לגרום לעליית מחירים, ובכך למעשה פוגעת בצרכני האנרגיה.
במדינה כמו ישראל, הגעה לעצמאות אנרגטית עוברת בעיקר דרך עידוד ייצור מקומי של אנרגיה. לשם כך נדרש סבסוד של ייצור האנרגיה המקומית והקמת תשתיות. לכאורה ישראל היא כבר "מעצמת גז" מקומית, ומייצרת עבור עצמה את רוב החשמל. תגליות הגז מאפשרות לנו מידה מסוימת של הפחתת התלות באנרגיה ממקורות חיצוניים, והרזרבות עשויות להספיק למספר עשורים. אך עוד לפני שידלדלו מאגרי הגז, עלינו לפתח חלופות נוספות. ישראל היא גם יצרנית של אנרגיה סולארית לשימוש עצמי – התברכנו באקלים המתאים לכך. אך לצערנו עתודות הקרקע הינן מוגבלות. השטחים הלא מיושבים במדינה מיועדים לשימושים אחרים – עתודה ליישובים, שטחים חקלאיים, שמורות טבע, מחנות צבא, ושטחי אימונים.
לאחרונה, עוד לפני מלחמת "חרבות ברזל", עלתה מחדש היוזמה הסעודית לנורמליזציה עם ישראל, כזאת שתוביל לשרשרת של הסכמים עם מדינות ערב נוספות הנמצאות בציר המתון יחסית והנהנה משיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ומאינטרסים כלכליים עם אירופה. לכאורה, המלחמה טרפה מחדש את הקלפים ושינתה לרעה את דעת הקהל ברחוב הערבי כלפי ישראל – אך השליטים המעוניינים בקידום אינטרסים ארוכי טווח יפעלו למרות זאת לקידום נורמליזציה.
כיום קיימים שני פרוזדורי אנרגיה עיקריים באזור, שניהם סובלים ממשברים עצומים שפתרונם אינו נראה באופק. בצפון - אספקת אנרגיה מרוסיה (ומטורקיה) למדינות אירופה הוא פרוזדור אנרגיה שכשל והשאיר אומות מסוימות ללא עצמאות אנרגטית וללא ביטחון אנרגטי, וללא חלופה משמעותית. בדרום – באזור המפרץ הפרסי קיים האיום האיראני לתנועת מכולות ואף סגירה של מיצרי הורמוז (או שיבושי התנועה הימית בהם). כמו כן סיום הפרוזדור הימי הזה מחייב מעבר בתעלת סואץ. בחסות איראן, החות'ים הפכו את ים סוף לזירת איום אסטרטגי עצמאי.
יצירת רצף גיאוגרפי של מדינות הנהנות משיתוף פעולה מדיני וכלכלי, ומחסות ביטחונית של ארה"ב ואירופה, עשוי לייצר לראשונה מזה מאות שנים פרוזדור יבשתי המחבר את המזרח התיכון (ובפרט השחקניות החזקות באזור – סעודיה, איחוד האמירויות וישראל) לישראל, וממנה אל מערב אירופה. יש כאן בשורה לא רק לגבי העברת אנרגיה בצינורות אלא גם בדרכים יבשתיות ומסילתיות.
עוד היבטים שיש לתת עליהם את הדעת הם אחסנת אנרגיה ואגירת אנרגיה, שהינן בעלות חשיבות עצומה הן בעתות רגיעה והן בעתות משבר ומלחמה – בפרט על רקע של הצטרפות צרכן אנרגיה חדש יחסית, סקטור התחבורה העובר להנעה חשמלית, ומאופיין בשונות גבוהה בדפוסי צריכה. אנרגיה סולארית המבוססת על ייצור ואגירה מקומיים במספר רב של מוקדים המרוחקים גיאוגרפית הינה הזדמנות לבזר את רשת החשמל הסובלת מאיומים המשפיעים על שרידותה במצבי חירום, אך גם במצבי רגיעה, וניתן לראותה כמספקת ביטחון אנרגטי ועצמאות אנרגטית.
ככל שמספר השחקנים האזוריים הנהנים משיתוף פעולה "ביום שאחרי המלחמה" יגדל, ובפרט כאלה הנהנים מיתרונות יחסיים של קיבולת ייצור, יכולות טכנולוגיות או חיבור גיאוגרפי - כך יכול להיווצר פרוזדור אנרגיה מתחרה לשני אלה הבעייתיים - שיאפשר בטחון אנרגטי לישראל, לשכנותיה ואפילו לאירופה, בטחון המסתמך על יצור מקומי של אנרגיה מתחדשת במספר רב של מוקדים, אגירתה ושינועה.
פרופ' אראל אבינרי, ראש התכנית לתואר שני בהנדסת אנרגיה והספק באפקה, המכללה האקדמית להנדסה בת אביב
