דעהבין מג'דל שמס לאופקים: קונספציית "ניהול הסכסוך" הובילה לפינוי חבלי ארץ
דעה
בין מג'דל שמס לאופקים: קונספציית "ניהול הסכסוך" הובילה לפינוי חבלי ארץ
עקורי קו החזית בנגב ובגליל מתקשים להתאושש. אופקים שלא פונתה – משתקמת, ואילו במג'דל שמס קוברים ילדים. הממשלה מפקירה את תושבי הצפון והדרום למלכוד בלתי אפשרי
ב-7 באוקטובר הממ"דים והמיגוניות של תושבי הנגב המערבי הפכו למלכודת מוות. באופקים, שאיבדה 27 אזרחים ושישה שוטרים, עמד ראש העיר איציק דנינו בפני דילמה קשה: האם להפנות את המשאבים לתמיכה בפינוי, או דווקא בהישארות? בשונה מהנהגת המדינה ומרובם המוחלט של ראשי המועצות והערים בקו החזית בנגב ובגליל, דנינו החליט שלא לפנות את תושבי העיר. הוא סבר כי פינוי התושבים מבתיהם ישפר זמנית את תחושת הבטחון, אך סופו להעמיק את הנזק. ההתמודדות עם הטראומה ושיקום תחושת הבטחון נעשו בתוך ובמסגרת הקהילה, תוך הימנעות מטראומות נוספות של עקירה ופליטות.
תוצאות הפגיעה הישירה במג'דל שמס מעידות על המחיר הנורא של המשך ההפקרה והיעדר ההכרעה בצפון. מדינת ישראל מגלה שאינה מסוגלת להגן על תושביה רק באמצעות הכוח הצבאי. תושבי מג'דל שמס, שלא התפנו, נותרו חשופים ומופקרים לירי החיזבאללה, והשבוע שילמו מחיר נורא על פנטזיית הניצחון המוחלט שמשווק נתניהו. מנגד מציג מזכיר המדינה בלינקן אלטרנטיבה מדינית ריאלית: הפסקת אש בעזה תהווה הזדמנות להשבת "שקט מתמשך" בגבול הצפוני.
על רקע הדשדוש הצבאי בעזה ומלחמת ההתשה בצפון, הכלכלה והתיירות בגליל העליון קורסות, וגם תשתית החינוך נהרסת – בתי ספר מתפרקים ואנשי חינוך עוזבים את האזור. לדברי יו"ר השלטון המקומי חיים ביבס: "...מעל רבע מתושבי הצפון לא רשמו את ילדיהם לבתי הספר בשנת הלימודים הבאה. המשמעות היא שחלקם הגדול לא ישוב לגור בצפון וזה אסון לחבל ארץ שלם...". המחיר קשה – טראומת הפליטות מפרקת ישובים, קהילות ומשפחות. לאחר שהודה כי בשנת הלימודים תשפ"ה מסגרות החינוך בצפון לא תיפתחנה כסדרן, שר החינוך קיש המציא לכך מושג מכובס – "מתווה עורפי" – והמליץ באותה נשימה על הפתרון היחיד שהממשלה מכירה: הרחבת המלחמה למלחמה רב-זירתית בלבנון ובמדינת ישראל כולה, מהלך שרק יעמיק את הבעיה.
קריסת הגליל והנגב המערבי מעמידה באור חדש את ההחלטה של ראש עיריית אופקים. עד שהתגבשה קונספציית "ניהול הסכסוך", תפיסת הבטחון הלאומית הייתה מבוססת על ההנחה שפינוי אזרחים בתוך גבולותיה המוכרים של ישראל משמעותו ויתור על הריבונות, ושהפקרת אזרחים בקו החזית (או בשבי) היא מצב בלתי נסבל העומד בסתירה לאתוס הציוני. צה"ל הקפיד לנהל את המלחמה בשטח האויב.
פינוי ישובים או ביצורם בממ"דים, מיגוניות, חומות הפרדה ומערכות הגנה מטילים כמו כיפת ברזל וחץ, הם כולם חלק מקונספציית "ניהול הסכסוך" – מעניקים בטחון בטווח הקצר ובה בעת פוטרים מן ההכרח בפתרונות והסדרים מדיניים לטווח ארוך, ולכן חושפים את יישובי קו החזית, כמו בישראל כולה, לאיום טרור תמידי. קונספציית "ניהול הסכסוך" של נתניהו התבררה כחלולה וקרסה. נדרשת פרדיגמה חדשה שתעניק ביטחון ממשי לטווח ארוך – והרי זוהי הדרישה האמיתית שמציב יונתן שמריז, תושב כפר עזה הדורש לפרק את הממ"ד, שהסתבר ב-7 לאוקטובר כמלכודת ממשית אבל גם מחשבתית.
מערכות הביטחון והחברה האזרחית זקוקות לעצירה, החזרת החטופים והמפונים לבתיהם, התארגנות וחשיבה מחדש. חוסר הנכונות להפסיק את המלחמה הוא הפקרה לאומית מתמשכת, והימור חסר תקדים על חיי האזרחים. כפי שראינו בשבת במג'דל שמס, המשך הלחימה עולה במחיר דמים יקר ולא צפוי, כמו גם בפגיעה ביכולת לשקם את הקהילות והישובים. ילדים ובני נוער משלמים בחייהם ואחרים ישלמו את מחיר הפער החינוכי והלימודי לאורך שנים.
לאחר עשרה חודשי מלחמה זה הרגע להכרעה ותיקון – לא העמקת המערכה הצבאית אלא הפסקתה באמצעות תוכנית ביידן להסדר מדיני, המונח כבר חודשים על השולחן. לא ניצחון וגם לא נקמה, אלא הזדמנות להחזרת החטופים והעקורים לביתם לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה. גם אם באיחור, על ישראל לאמץ את דוקטרינת דנינו מאופקים – במקום לפנות את תושבי קו החזית, להעניק להם ביטחון אמיתי המבוסס על הסכמים בינלאומיים, וכוח צבאי שיבטיח את קיומם.
ד״ר בעז תמיר הוא יזם טכנולוגי וחברתי
