החזית הירוקהבמקום לשתול עוקרים: לאן נעלמו העצים בערי ישראל?
החזית הירוקה
במקום לשתול עוקרים: לאן נעלמו העצים בערי ישראל?
ישראל מתחממת בקצב מוגבר ולמרות זאת כ־40% מרחובות ישראל לא מוצלים כלל. אף שלעצים יש יתרון עצום בהורדת הטמפרטורה, בצמצום זיהום האוויר ובשיפור איכות החיים, עיריות כורתות עשרות אלפים מהם בשנה. בכלל הן מעדיפות לבנות מזרקות בזבזניות, חסרות כל ערך סביבתי, שננטשות עד מהרה או הופכות למטרד תברואתי
ביום חם במיוחד הם מפחיתים את הטמפרטורה ברחובות העיר ומאפשרים להלך בה בנוחות. בחורף, הם סופגים את הרוח, ויכולים למתן את סיכוני ההצפה. הם גם "מנקים" את האוויר שכן הם סופחים זיהום וקולטים גזי חממה ממקורות אנושיים, ובכך מסייעים למאבק במשבר האקלים.
קשה להמעיט בחשיבותם של עצים במרחב הציבורי, אך מבדיקה שביצע משרד החקלאות עולה שראשי ערים בישראל דווקא משקיעים במזרקות נוי בזבזניות במים וחסרי תועלת ממשית, אף שאותם משאבים היו יכולים לתחזק אלפי עצים בוגרים שיקררו את המרחב העירוני הרותח. לאלו מצטרפת תנופת כריתות העצים הבוגרים בערים — דווקא בתקופה שחשיבותם עולה.
כחלק מהיערכות המדינה להתמודדות עם השלכות משבר האקלים, פקיד היערות הממשלתי וחטיבת האסדרה ברשות המים בחנו את מאזן העלות־תועלת של שתילת עצים במרחב העירוני, ביחס למטרות נוי אחרות המצריכות שימוש נרחב במים. לפי הממצאים, עלות התחזוקה השנתית של בריכת נוי מלאכותית ברשויות היא כ־1.16 מיליון שקל, סכום שאפשר היה לתחזק באמצעותו לא פחות מ־353 עצים בוגרים, שתוך פחות מעשור היו מעניקים תועלת סביבתית שוות ערך לכ־3 מיליון שקל.
אבל העיריות דווקא מעדיפות לקשט את המרחב העירוני במקום להופכו למוצל. ״בשנים האחרונות חלה עלייה בשימוש במים לצרכים אסתטיים תוך התעלמות ממשבר האקלים והפניית המים להשקיית עצים במרחב הבנוי״, טוענים במשרד החקלאות.
השימוש במשאבי מים הופך לנושא טעון בניהול והעדפות הצרכים השונים בקבלת ההחלטות. תושבי הערים כבר מכירים היטב את התופעה: באביב מקשטים את איי התנועה בפרחים צבעוניים, והעצים שעוד נמצאים במרחב הציבורי, נגזמים כדי שבסביבתם יוכל לצמוח דשא.
״אנחנו רואים שיש שתילה מסיבית של פרחים צבעוניים ברשויות המקומיות״, מתאר פקיד היערות במשרד החקלאות, ד״ר ארז ברקאי. ״מבחינת העיריות, זה מניב דיבידנד מיידי: רואים אותם מיד. בכל שלושה חודשים אנחנו רואים את הגננים עומדים ומחליפים אותם. מנגד, דיבידנד על עץ ששותלים יכול לקחת 20 שנה. מתכננים את המרחב הציבורי כך שייראה יפה אבל אין בו באמת תועלת לציבור. דווקא כשגוברת תופעת איי החום העירוניים — הגורמת לאגור חום בתוך משטחים שונים כמו אספלט, בטון וזכוכית — ראשי ערים צריכים לחשוב על מה הם מוציאים כסף, לעומת מה שמייצר תועלת״.
בנקודות שונות בערים ניצבות מזרקות כקישוט לעיר. פעמים רבות גופי המים הללו ניצבים על איי תנועה, במקומות שממילא לא ניתן לחוות אותם או להפיק מהם הנאה וכדי למנוע מהם להוות מטרד ליתושים, נדרשת הדברה שיטתית ושוטפת, שיש לה משמעות בריאותית וסביבתית.
בניגוד לעצים מניבים תועלת לאזור לאחר השקייתם, ממזרקות 80% מהמים מתאדים, וחלקם אובדים עקב בעיות איטום ונזילות. עלות התחזוקה של מזרקות יקרה מאוד, וכך פעמים רבות הן מושבתות והופכות לפצע עירוני. כך למשל בפארק ארבע העונות בהוד השרון, פארק המים במעלות תרשיחא ושדרות רגר בבאר שבע, שם מושבתות המזרקות כבר שנים.
״המזרקות נהפכו לפופולריות למרות שהן יקרות לתחזוק ואין בהן פתרון בר קיימא שימתן את השלכות משבר האקלים, יספק צל וישפר את איכות החיים. גופי מים שהוקמו בהשקעה של מאות אלפי שקלים עומדים היום יבשים ומושבתים והציבור לא יכול ליהנות מהם״, מסבירים במשרד החקלאות. ובזמן שהמים זורמים או לא במזרקות — העצים מתייבשים ונעלמים מהמרחב הציבורי ונתונים להזנחה.
לפי הערכות משרד החקלאות, כ־95% מהרשויות המקומיות בישראל מפסיקות את השקיית העצים הסדירה כשלוש שנים לאחר נטיעתם במרחב הציבורי. הפסקת השקייתם של העצים הצעירים מובילה לפגיעה בהם — צמיחתם איטית יותר והם עלולים אף למות, שכן עצים הנטועים במדרכות ובסמוך לכבישים ולמבנים ששורשיהם מוגבלים על ידי ריצופים קשיחים, לא מצליחים במקרים רבים, לספוח די מים מהגשמים ההולכים ומתמעטים, והעתיד צופן להם רק שחורות: כמות המשקעים בישראל צפויה לפחות עד סוף המאה בשיעור ממוצע של 20%-10% ביחס לשנים 1988־2017. ״העיריות לא מבינות שעצים לא יצליחו להמשיך להתקיים ללא מים״, אומר ברקאי.
במשרד החקלאות מבקשים להמחיש לראשי הערים את התועלות והעלויות של תכנון המרחב הציבורי; עלות תחזוקת 100 מ״ר של עצים, כ־4 עצים על מדרכה בשנה תעמוד על 1,386 שקל והם יניבו תועלת של 4,212 אלף שקל בשנה: עץ עם עלווה בקוטר של 12 מטר מייצר חמצן, קולט פחמן דו חמצני, ומסנן חלקיקים מזהמים בהיקף תועלת המוערכת ב־1,585 שקל בשנה; עלות תחזוקת של מזרקה היא כ־19.5 אלף שקל בשנה — ללא כל תועלת; ועלות שנתית של בריכה אקולוגית בגודל 117 קו״ב הוא כ־40 אלף שקל, עם תועלת של כ־1,200 שקל בשנה (30% משטח הבריכה מכוסה בצמחיית מים המבצעת פוטוסינתזה).
בפארק אשדוד־ים באשדוד, מתחזקת העירייה אגם מלאכותי בגודל 11 דונם של מים שפירים בעלות של יותר מ־400 אלף שקל. במשרד החקלאות מסבירים כי אילו הייתה העיריה בוחרת להחליף את מקור המים בעצים המייצרים צל, היתה יכולה לשתול ולתחזק כהלכה 1,165 עצים, שתרומתם האקולוגית והבריאותית לאזור נאמדת בכ־1.2 מיליון שקל.
בפתח תקווה הקימה העירייה את פארק יצחק אוחיון, בו אגם מים שפירים וסביבו עצי דקל – להם אין כל תועלת סביבתית והם אינם מייצרים צל, בתחזוקה של 514 מיליון שקל בשנה. באותה עלות אפשר היה לשתול ולתחזק כל שנה כ־1,500 עצים, שתרומתם הכספית נאמדת ב־1.6 מיליון שקל. ברקאי מוסיף כי בפתח תקווה, האגם הסמוך לקניון גרם לחוב של 2 מיליון שקל בשלושת השבועות הראשונים לחייו, בשל עלויות תפעול בלבד. ״כל המים שם שפירים ונלקחו על חשבון הקצאת הגינון. בכמות המים יכלו להשקות את כל העצים בפתח תקווה כל השנה. ראשון לציון היא שיאנית במזרקות ומתקני מים. יש לה גופי מים כמעט בכל שכונה, צומת ורחוב״.
״לראשי ערים יש נטייה לשתול פטוניות באיי תנועה, מדשאות רחבות ידיים, עצי דקל ולהקים מזרקות שופעות מים. זה יפה אבל זה לא תורם כלום", אומר פרופ׳ עודד פוצ'טר, מבית הספר ללימודי הסביבה אוניברסיטת תל אביב. ״במחקר שעשינו בבאר שבע, גילינו שעומס החום עלה מאוד בשנים האחרונות בגלל הכנסה של ירק לא מתאים; שתילה מסיבית של דשא במדבר, מה שצורך כמויות עצומות של מים ועצי דקל שצורכים כמויות אדירות של מים, הפירות שלהם מלכלכים ואין להם שום צל. אדריכלי נוף אוהבים אותם כי הם מדמים גינה. בבאר שבע, עומס החום עלה ב־40 שנה ב־4 שעות נוספות ביום, והעוצמה שלו עלתה מעומס חום בינוני לכבד. לשם השוואה שדרות קרן קיימת בעיר, בהן יש עצים, קרירות ב־3 מעלות ביחס לרחוב שטרן, שבו אין אף עץ. בתל אביב, דרום העיר חמה בכ־3 מעלות בהשוואה לצפון העיר, בגלל היעדר צמחייה״.
העצים אינם רק צורך הכרחי בעולם הולך ומתחמם; מחקרים מצביעים על כך שהם גם בעלי ערך כלכלי וחברתי של ממש. מחקר שנערך בשיקגו מצא כי בשכונות שבהם נטועים עצים רבים שיעורי הפשיעה נמוכים ב־7% לעומת שכונות ללא עצים. בשנים האחרונות, הצביעו מחקרים ובדיקות על כך שלעצים השפעה כלכלית מיידית על עליית ערך הנכסים: מחקר שבוצע בקולורדו מצא כי ערכי נכסים בסביבה נטועה גבוהים בשיעור של בין 5%־15% בהשוואה לנכסים בסביבה שאינה נטועה.
דו"ח של משרד הסטטיסטיקה הלאומי של בריטניה מעריך שהעצים בלונדון חסכו יותר מ־6.56 מיליארד דולר בין 2014־2018 באמצעות צינון האוויר. זה מצטרף לדו"ח מ־2015, שמצא כי 8.4 מיליון עצים בעיר מסירים כ־2,240 טון מזהמים מהאטמוספרה בכל שנה, תהליך שבלעדיהם היה עולה 126 מיליון פאונד, וכן פליטות פחמן הגורמות נזק המוערך ב־2.8 מיליון ליש"ט. עצי רחוב אף מאפשרים לתושבים לחסוך בהוצאות החשמל, שכן הם מצננים את אזור הבניינים סביבם ומצמצמים את השימוש במזגנים.
ישראל מתחממת במהירות. עד סוף המאה היא עשויה להשלים עליית טמפרטורה של יותר מ־4 מעלות בממוצע, ולפי דו"ח האו"ם מאוגוסט 2021, עליית הטמפרטורה במזרח התיכון עשויה להיות גבוהה ב־20% מהממוצע העולמי. המשמעות: עומסי חום רבים ושמש קופחת. שינויי האקלים "מרתיחים" את המרחב העירוני, בו הטמפרטורה הממוצעת גבוהה ב־2 עד 6 מעלות צלזיס יותר מאשר בשטחים פתוחים בעקבות תופעת "איי החום" העירוניים, לצד המשך גידול האוכלוסין והצורך הגובר בציפוף הבנייה בערים, צפויים לגרום לפגיעה הולכת ומתגברת בנוחות האקלימית ובאיכות החיים של תושבי הערים.
עצים רחבי נוף וצפופי־עלווה עשויים להוריד את הטמפרטורה ב־2־7 מעלות צלזיוס בסביבתם, אך כדי להפוך לאפקטיביים הם חייבים לגדול ולהתפתח היטב. למעשה, עד שעץ הופך לאפקטיבי, חולפות כעשר שנים מאז שתילתו.
אך בעוד שבשנים האחרונות התהדרו ערים רבות בתוכניות שתילת עצים, הן דווקא הולכות וכורתות אותם בקצב. ב־2022, כרתו הרשויות באישור פקיד היערות כ־73 אלף עצים, לעומת כ־64 אלף ב־2021. האזורים בהם נכרתה כמות העצים הגבוהה ביותר הם מחוז הדרום והגליל התחתון, העמקים והגלבוע. אלו הם רק העצים העירוניים, ללא רישיונות כריתה שניתנו על ידי קק״ל, והעלימו מאדמת ישראל 4,513 עצים נוספים בשנה שעברה (לעומת 790 בשנת 2021).
בינואר שנה שעברה אישרה ממשלת בנט־לפיד תוכנית לאומית להצללה ולקירור של המרחב העירוני באמצעות עצי רחוב במסגרת היערכות לשינויי האקלים. המטרה: לנטוע כ־450 אלף עצים לאורך כ־3 מיליון מטרים של רחובות בישראל בהשקעה של 2.25 מיליארד שקל עד שנת 2040. ההחלטה אף קבעה יעד אופרטיבי; להגיע לכיסוי צל עצים רציף של 70% מהמדרכות ברחובות עם פוטנציאל ההליכה הרב ביותר עד לשנת 2040 ברשויות מקומיות "שירצו בכך".
ההחלטה אמנם תוקצבה לראשונה השנה — אך התקציב כבר קוצץ. במשרדי הממשלה סברו בעת עבודת המטה בנושא כי יידרשו כ־150 מיליון שקל בשנה עבור יישום ההחלטה, אך בדיוני תקציב המדינה הוחלט להקצות כעת רק 60 מיליון שקל בשנה — מיליארד שקל פחות עד 2040. אך גם את התקציב הזה משרד האוצר התנה בהעברת תקנות המסדירות את נושא רשיונות הכריתה: בין היתר במסגרת התקנות ינתנו הקלות רגולטוריות לכריתת עצים. ספק אם אלו יעברו השנה. המשמעות היא שהתקציב המופחת לתוכנית הקירור הלאומית עשוי להתחיל לזרום לשטח רק ב־2024. כיוון שלעצים לוקח זמן להתפתח ולא כולם ישרדו לאחר שתילתם, קשה להאמין שהיעדים השאפתניים ימולאו עם תקציב מתכווץ.
בינתיים במרכז למיפוי ישראל מיפו את חופות העצים בישראל, כדי לגלות עד כמה מוגנים תושבי הערים מפני השמש הקופחת. התוצאות, עגומות; בכ־90% מהשטח העירוני בישראל אין צל. בנוגע לרחובות הערים רק ב־0.25% מהרחובות בישראל יש לפחות 50% צל; ב־54% יש הצללה ברמה נמוכה של 5% עד 20%, וב־37.5% מהרחובות אין כלל צל.
פרופ׳ פוצ׳טר מדגיש ששתילה עירונית חייבת להיות כפופה לתוכנית סדורה של בחירת העצים הנכונים למרחב הציבורי, לצד איתור הרחובות והמקומות הזקוקים ליותר לצל. ״גם כשנוטעים, לא עושים את זה כמו שצריך. ברמת השרון למשל, נטעו ציר עצים ענק מהעיר עד הסינמה סיטי. כמה אנשים הולכים שם כבר ברגל? למה לא לעשות את זה ברחוב שחסר בו צל? צריך לראות איפה הנקודות החמות בערים, ושם להשקיע את המאמץ. אבל הרבה יותר קל לקחת רחוב שלא מוביל לשום מקום ולטעת בו עצים. רואים אותם, אבל מי מרגיש את זה? בתל אביב בדרך קפלן, אתה הולך מתחנת השלום לאבן גבירול תחת השמש הקופחת. למה אי אפשר לטעת שם עצים? זה ציר שמשמש המון אנשים. היעדר עצים פוגע ביכולת ההליכתיות. ראינו שבתל אביב גם ניצלו את עבודות הרכבת הקלה כדי לכרות פיקוסים בני 70, ובמקומות אחרים אזרחים פרטיים ניצלו את ההזדמנות כדי להיפטר מעצים.
"בישראל עדיין יש חוסר מודעות כללי לנושא. רבים מהעצים המייצרים צל ברחוב נמצאים במגרשי הבניינים, ובתוכניות תמ״א 38 — נפטרים מהם, ויוצרים מצב שאי אפשר לנטוע עצים מחדש כי מעמיקים את המקלטים ובונים בקו האפס. זה אומר שברחובות שבהם יש מדרכה צרה לא יהיה צל גם בעתיד״.
