דעהלא כבוד היו"ר: הפטיש המסוכן של אמסלם
דעה
לא כבוד היו"ר: הפטיש המסוכן של אמסלם
האפשרות שדודי אמסלם ימונה ליו"ר הכנסת היא הדרך הבטוחה לביזוי המשכן. הפעלת המשטרה בידי הממשלה, כפי שמתכנן איתמר בן גביר, היא הצעד הגדול קדימה להפיכת המדינה למדינת משטרה
1. הסדרה המצוינת "גזלייט" עוסקת בפרשת ווטרגייט, שנכללת בקטגוריה שמתחילה להיות מוכרת גם כאן - פיגוע שמבצע הממשל בדמוקרטיה. מופיע בה משפט לפנתיאון: "איך אנשים מסוגלים לחיות ביחד ללא הבנה משותפת לגבי טוב ורע?". את המשפט הזה ראוי ליישם על הרעיון לבחור בח"כ דוד אמסלם ליו"ר הכנסת. אין סיכוי ואין מצב להבנה משותפת של רוב הציבור לגבי המינוי והתאמתו למועמד. ברור לחלוטין שחצי מהציבור מזועזע מהרעיון וחצי מתלהב ממנו. וזה מאשר את המשפט שצוטט לעיל: אין שום בסיס משותף להסכמה על המינוי הזה.
התאמת אמסלם לתפקיד, בעיניי לפחות, שקולה להתאמה של משה גפני למנכ"ל בנק למשכנתאות, להתאמה של יצחק גולדקנופף לנשיא מכון ויצמן או להתאמת הח"מ לתפקיד הסנטר בלוס אנג'לס לייקרס. אבל היי, הרי המופרכות הזו יכולה היתה עד אתמול לתאר את השלטת איתמר בן גביר על המשטרה, את בצלאל סמוטריץ' על ההתנחלויות ואת אבי מעוז על החינוך. המינויים האלה בהחלט תואמים להיעדר "הבנה משותפת לגבי טוב ורע".
גילוי נאות: אמסלם תבע את הח"מ ביחד עם עיתונאים נוספים על לשון הרע. אמסלם כינה "סמרטוט רצפה" את מי שעשוי להיות קודמו, יו"ר הכנסת מיקי לוי. בתגובה לפסק דין שלא מצא חן בעיניו, אמר על שופט בית המשפט העליון דוד מינץ: "עלק שופט. אם לא שתה לפני שכתב איזה בקבוק ויסקי אל תקרא לי דודי". לרמוז על שכרות של שופט בעת כתיבת פסק דין היא דיבה במלוא עוצמתה וכיעורה. והאיש הזה מועמד עכשיו לתפקיד השני בחשיבותו בהיררכיה הממלכתית רק לנשיא המדינה. האישיות שמחליפה את הנשיא בהיעדרו. יו"ר הכנסת הוא אמנם מינוי פוליטי, אבל הכנסת היא לא ממשלה או מפלגה. מיוצגים בה כל חלקי הציבור. נכללים בה גם ערבים, גם ליברלים וגם קצת מהזן הנכחד הזה של השמאלנים. כיו"ר כנסת יצטרך אמסלם לדאוג לאינטרסים הפרלמנטריים שלהם. להגן עליהם מפני דורסנות הרוב. מה ברקורד שלו מלמד על אמפתיה וסובלנות כלפי מיעוטים, כלפי החולקים על דעתו, כלפי המתנגדים לו או למנהיגו? ההיסטוריה הוורבאלית שלו שטופת שנאה והסתה כלפיהם. אז עכשיו הוא ילבש לפתע את גלימת הממלכתיות והייצוגיות, ייטול את פטיש האיפוק ואם צריך, גם ישמור על מעמדה של הכנסת לבל תהיה אסקופה נדרסת של הממשלה. על ההיסטוריה של שיבוצים פוליטיים הזויים במדינת ישראל אפשר לכתוב ספר שלם. אם אמסלם ייבחר ליו"ר הכנסת, הוא בהחלט ישובץ לשלישייה הפותחת, אם לא במקום הראשון.
בכנסת מיוצגים כל חלקי הציבור, גם ערבים, גם ליברלים וגם קצת מהזן הנכחד הזה של השמאלנים. כיו"ר כנסת יצטרך אמסלם לדאוג לאינטרסים שלהם. אך ההיסטוריה הוורבאלית שלו שטופת שנאה והסתה כלפיהם
2. ח"כ דוד ביטן נעלב מכך שהשותפים הקואליציוניים של נתניהו דורשים להעביר את חקיקת השלל עוד לפני השבעת הממשלה. "אני נעלב", אמר ביטן בראיון ב־103fm, "מה, הם לא מאמינים לליכוד?". להסביר למה לא מאמינים, זה מיותר ממש כמו לנמק למה אמסלם לא מתאים לכהן כיו"ר הכנסת. ראשית, אין דבר כזה "להאמין לליכוד", כי אין ליכוד, יש רק נתניהו. שנית, למה לא להאמין לנתניהו? שוב, מיותר להסביר. תשאלו את בני גנץ שחתם איתו על הסכם, נעל אותו כחוק יסוד, ורק שכח פירצה אחת – התקציב. עזבו, אמר לחבריו ויועציו שניסחו את הסכם השותפות ההוא, אני לא מאמין שנתניהו לא יעביר תקציב רק כדי להפיל את הממשלה. אשרי הלא מאמין. ועכשיו, סמוטריץ', אריה דרעי, בן גביר ושאר הלוחצים לחקיקה שתקדם להשבעת הממשלה מסרבים להיות הפראיירים המתחלפים של נתניהו. כמו גנץ ורשימה מפוארת שקדמה לו.
החוק הראשון שעל הפרק הוא "חוק דרעי" שיכשיר את מינויו כשר באמצעות התיקון שרק מאסר בפועל יכול לפסול למינוי. ולכן דרעי, שנידון רק למאסר על תנאי על עבירות המס, יהיה פטור מהפסילה ומהמאסר שאוסר מינוי בכפוף לקלון. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה קבעה אמנם שמאסר על תנאי כמוהו כמאסר בפועל לצורך כשירות המינוי, אבל סביר להניח שגם היא וגם בג"ץ לא יפסלו את החוק החדש. תמיד עומד לרשותם ההסבר הקלאסי, המקובל, שלמרות הקשיים אין מניעות משפטית. ולאחר שאלת הכשירות תעלה שאלת הסבירות ושיקול הדעת - האם סביר למנות את דרעי למרות עברו המוכתם? נראה שגם כאן יתייסרו המשפטנים הממלכתיים לפני שיאשרו את המינוי. בין היתר בגלל האמון הציבורי הנרחב שקיבל דרעי בבחירות האחרונות.
החוק השני הוא תיקון פקודת המשטרה להעברת סמכויות חסרות תקדים על המשטרה לידי השר איתמר בן גביר והממשלה כולה. הצעה שמכפיפה למעשה את המפכ"ל לשר. ההצעה מחריגה חלקית את אגף החקירות, וקובעת כי לשר לא תהיה סמכות לגבי חקירות ותיקים ספציפיים. אבל, כמו במערכון "חכם מימון" של הגשש החיוור שבו לוקחים כמה לירות מכיס אחד, רק כדי להכניס אותם לכיס השני - ההצעה מקנה לשר סמכויות ב"ענייני מדיניות בתחומי חקירות, טיפול בתיקים והעמדה לדין". כלומר, הצעת החוק כוללת גם את העצמאות החקירתית וגם את זרעי הפקעתה.
בדברי ההסבר להצעה נכתב כי היא משווה את היחסים בין המשטרה לממשלה ליחסים בין צה"ל לממשלה. השוואה מופרכת ושקרית בממדים אסטרונומיים. צה"ל נועד להפעלה מול אויבי המדינה והמשטרה מופעלת מול ולמען אזרחיה. זה הבדל מהותי אחד. והנה עוד אחד: צה"ל מיועד להפעלה בעתות של חירום קיומי או למשימות מסווגות בעורף האויב שלגבי הכנתן והוצאתן לפועל נדרשים סודיות וצנזורה, ואילוצי מדיניות חוץ. ואילו המשטרה אמורה לפעול לפי אסדרה חוקית ומשפטית שהיא פומבית, גלויה וידועה. "מוצע", נכתב בהצעה לגבי ההשוואה עם הצבא, "להחיל הסדר דומה בפקודת המשטרה, בכל הנוגע ליחסים שבין משטרת ישראל לבין הממשלה והשר הממונה". הפעלת המשטרה בידי הממשלה היא הצעד הגדול קדימה להפיכת המדינה למדינת משטרה. גם מדינת משטרה וגם מדינת הלכה. שתי בשורות בחבילה קואליציונית אחת.
