פרשנותמדינה בת 75 מתמודדת עם משבר אמצע החיים
פרשנות
מדינה בת 75 מתמודדת עם משבר אמצע החיים
החודשים האחרונים מאז הכרזת הממשלה על כוונתה לשנות את הזהות המשטרית בישראל בכוח הזרוע וללא הסכמה רחבה - הוכיחו כי משבר גיל 75 הוא דבר מתבקש. התהליך הכואב שסופו לא נראה באופק הוא גם הזדמנות
נדמה שמשבר גיל ה־40 עובר כעת על מדינת ישראל. נכון, לפי ההגדרה היבשה המשבר הזה אמור להתקיים בין גיל 40 לגיל 60, ולפי תאריך הלידה ישראל כבר בת 75, אבל כנראה שמה שתקף לאדם לאו דווקא תקף למדינה ריבונית. כל שאר הסעיפים בהגדרת המשבר קיימים: "תקופת מעבר בחיים שבה מישהו נאבק על זהותו והביטחון העצמי שלו", נכתב בספרי הפסיכולוגיה.
ישנו מאפיין נוסף של משבר זה, אלא שהוא אינו מתקיים הלכה למעשה במדינת ישראל: "משבר אמצע החיים אינו הפרעה אלא בעיקר תופעה פסיכולוגית", נכתב. אצלנו, כולם מרגישים, המשבר כבר הגיע לרמות של הפרעה. ואפשר אף לומר - הפרעה מסוכנת.
1. השאלה המכוננת עם הגעתה של המדינה לגיל 75 איננה "לאן אנו הולכים", אלא "מי אנחנו". האם אנו מדינה יהודית, ובאותה מידה גם דמוקרטית וליברלית, או שמא ישראל היא מדינה יהודית לא דמוקרטית, בסגנון אוטוריטרי, שיש לה עוד גוונים דתיים מובהקים.
התשובה לשאלה הזו לא רק תקבע את אופי המשטר בעתיד אלא גם איזה סוג של כלכלה יהיה בישראל. האם ההייטק התוסס והיצירתי ימשיך להוביל את המשק להישגים כבירים, לשפע של מסים, לשכר גבוה, לרמת חיים של OECD ולאיכות חיים.
2. מי שעקב אחרי הפרסומים של המשרדים הכלכליים בישראל, הארגונים הבינלאומיים, המוסדות הפיננסיים והאקדמיות ברחבי העולם, כבר אמור היה להשתכנע כי אי אפשר להפריד בין כלכלה לפוליטיקה ולקבל כל מרכיב בנפרד בצורתו המקורית. שיטת המשטר יכולה ליצור יצור כלאיים שחלקיו משתקים זה את זה במקום לייצר סינרגיה ביניהם.
מסתבר שתומכי ההפיכה המשטרית כבר בחרו מודל שאליו הם שואפים שמדינת ישראל תידמה. זו לא איראן, גם לא הונגריה. זו סינגפור. המעצמה הכלכלית האסייתית שכבשה את הפסגה העולמית בתוצר לנפש - מקום ראשון במונחי כוח קנייה נכון ל־2021, ומצטיינת בהייטק שלה, בסקטור הפיננסי שלה, ובהיותה נמל עולמי מוביל. בהחלט מדינה שיש בה הכל.
הסיבות להצלחת סינגפור ידועות: חינוך מהטובים בעולם, מיסוי נמוך בקצה - יחס מס לתוצר של 12.8% תמ"ג, רגולציה שקופה ומינימליסטית, אלופת עולם תמידית בכל מדד קיים לתחרותיות, שומרת קפדנית על זכויות משקיעים זרים ובעיקר נהנית מהרבה יציבות פוליטית על רקע היותה דיקטטורה רכה. כן, בסינגפור אין חופש ביטוי, אין חופש עיתונות, והמפלגה השלטת היא בעצם משפחה. ויש פרט אחד שתומכי ההפיכה המשטרית בישראל מקפידים להסתיר בהקפדה יתרה: סינגפור מטילה עונש מוות על פוליטיקאים מושחתים.
ניתן לחשוב לפחות על שני פוליטיקאים בכירים בקואליציה בישראל שאם יאמצו את המודל הסינגפורי, הם יתעקשו להשאיר את "הפרט השולי" של עונש המוות בצד. זאת, אף שהוא רחוק מלהיות פרט שולי. פרופ' איתי אטר, מאוניברסיטת תל אביב שמוביל את המחאה של הכלכלנים בישראל, שרטט גרף שמראה מתאם מרשים בין המדד הבינלאומי לתפיסת השחיתות לבין מדד מגבלות הכוח של הרשות המבצעת לשנת 2022 בקרב כלל המדינות בעולם שדווחו. כלומר, ככל שמגבלות הכוח רופפות יותר, כך המדינה מושחתת יותר. ישנה מדינה אחת בולטת וחריגה בגרף: סינגפור. בגלל עונש המוות.
3. אחת הבעיות העיקריות עם דיקטטורה היא טכנית: ללא מגבלות הכוח, המנהיג נוטה, בטווח הארוך, לעשות מה שהוא רוצה, כולל מעשים מושחתים. וזאת מבלי שנלקחים בחשבון כל הנתונים הכלכליים. האם ממשלת ישראל תוכל להסתפק בהיקף גביית מסים המהווים רק כ־13% מהתמ"ג במקום יותר מ־32% תמ"ג בישראל? מי יממן את החרדים שיהוו שליש מהאוכלוסייה ב־2065? מי יממן את הוצאות הביטחון?
ויש עוד דבר, חשוב לא פחות. הישראלים אינם סינגפורים. הם לא יוכלו לחיות מבלי לומר את מה שהם חושבים. זו לא רק המנטליות, זה גם המצב הקיומי שמכריח את הישראלים לקבל החלטות על תרומתם למדינה ועל סיכון חייהם. הישראלים שגם תורמים לה צבאית (מוכנים למות בשבילה), גם כלכלית (מובילים את המשק) וגם טכנולוגית (אין הרבה חרדים וימנים קיצוניים בהייטק) — לא ישתקו. המדינה חשובה להם מכדי לשתוק.
4. עצמאות בשנת ה־75 מעלה שאלה יסודית נוספת: האם המוסדות בישראל ימשיכו להיות עצמאיים כפי שהיו בשנים האחרונות? שאלת החוסן המוסדי - סוגיה שמככבת בדו"חות של מודי'ס וצפויה להיות מרכזית גם בזו של S&P הופכת להיות קריטית. פרופ' דארון אסמוגלו, אחד משלושת הכלכלנים הכי מצוטטים החיים כיום, שינה את מדע הכלכלה כאשר באמצעות שני מחקרים הצביע על כך כי המשתנה שמסביר הצלחה כלכלית של אומה אינו היקף משאבי הטבע שלה, המיקום הגיאוגרפי שלה או התרבות שלה - אלא מבנה ואיכות המוסדות שלה, כללי המשחק והערכים שמעצבים אותם.
בספרו "מדוע מדינות נכשלות" עולה מהמחקר כי שגשוג כלכלי תלוי בעיקר במוסדות "מכלילים" - אלה המאפשרים לאנשים רבים לחוות את דעתם ולהשפיע בקבלת החלטות פוליטיות. שכן אותם מוסדות מספקים תמריצים מבניים לתגמול עבור כישרון ויצירתיות.
"כישורים, כישרונות, מיומנויות, רעיונות, יצירתיות, יוזמה, מפוזרים באופן רחב על פני כל חלקי החברה, ואם אתה רוצה חברה משגשגת, אתה חייב מוסדות שמאפשרים לך לרתום את כל הטוב הזה לטובתה", הסביר פרופ' ג'יימס רובינסון שכתב יחד עם אסמוגלו את המסמך המכונן. לדבריו, לצורך בניית המוסדות שמביאים עמם תמיד שגשוג יש צורך בלפחות מרכיב אחד חיוני: התפלגות רחבה של הכוח הפוליטי על פני כל החברה - כלומר, דמוקרטיה. מנגד, הוא מסביר, מדינות המבוססות על מוסדות "אקסטרקטיביים" - בהם קבוצה קטנה של אנשים שולטת בתהליך קבלת החלטות והכוח מרוכז בידי מעטים - לא שגשגו. זאת משום שליזמים ולאזרחים היה פחות תמריץ להשקיע ולקדם חדשנות.
5. מי שהצליח לזקק את המסר על ניצול הכוח שמרוכז אצל קבוצת אנשים היה טום שדה, חוקר כלכלי בפורום קהלת שהתפטר לאחרונה כאשר גילה את גודל הנזק הנגרם בעקבות "הרפורמה המשפטית" שחבריו לעבודה רקמו. "הסיבה שאני נגד להעביר יותר כוח לפוליטיקאים היא כי הם גרועים", הוא אמר ופישט את האירוע. ממשלות ישראל לוקחות קרדיט מוגזם שלא להן על הצלחת כלכלת ישראל, אף שלא בטוח עד כמה כלכלת ישראל שגשגה, למרות מה שהן עשו ולא בזכות מה שעשו.
לא מופרך להסיק ששותפים מרכזיים להצלחת הכלכלה הישראלית עד כה היו המגזר העסקי התוסס, מערכת החינוך והאקדמיה המוצלחות, החברה האזרחית העוצמתית, הפקידים "האפורים" שגיבשו מדיניות אחראית, היועצים המשפטיים ("הידועים לשמצה") שסימנו גבולות גזרה וכללי משחק, מערכת הביטחון שסיפקה שקט תעשייתי, ומערכת המשפט (האויב החדש) שסיפקה ודאות למשקיעים הזרים ועוד "מוסדות" חוץ ממשלתיים. כל אלה מסבירים את הצלחת הכלכלה בישראל הרבה יותר מהממשלות. ולבטח, הממשלות האחרונות.
"צריך לזכור שפקידים הם רק פקידים, יועצים משפטיים הם רק יועצים משפטיים, ואנשי מקצוע הם רק אנשי מקצוע", אמרה בזלזול השרה מירי רגב. ויש להוסיף: טוב שכך. ב"מקורביזם" שנתניהו ורגב רוצים להקים - שיטה שבה ההצלחה מושגת לפי הקשרים ולא הכישורים - אין בשורה ואין עתיד. וממילא גם אין בה כסף ואין הכנסות ממסים.
6. דווקא ה"מריטוקרטיה" (שלטון המוכשרים, MERITUS בלטינית) - שיכולה לשרוד רק במסגרת דמוקרטית - היא היא שהביאה את כלכלת ישראל עד הלום. השיטה קובעת כי ה"אליטות" יהיו פתוחות לכולם - מזרחיים, דתיים, ערבים, עולים חדשים. אתה מוכשר? אתה בפנים.
האתגר האמיתי היה ונותר לדאוג כי כולם יוכלו להיות "מוכשרים". כלומר, יקבלו את התנאים להגיע לשם. התהליך נקרא "שוויון הזדמנויות": להבטיח שכל ילד יוכל להתייצב על קו הזינוק ויתחרה בתנאים כמה שיותר שווים. משטרים אוטוריטריים־פופוליסטיים דואגים שאלו שמאמינים לאמת הנכונה ונאמנים לאדם הנכון - ייהנו מכך. וגם זה בקושי, כי הקשר בין שחיתות לצמיחה הוא חזק אבל הפוך.
החודשים האחרונים - מאז הכרזת רצונה של הממשלה הנוכחית לשנות את הזהות המשטרית של ישראל בכוח הזרוע וללא הסכמה רחבה - הוכיחו כי משבר גיל 75 הוא אולי דבר מתבקש. מעשים והתנהלויות שקיבלנו כטבעיים, למשל ההשתמטות המאורגנת מצה"ל ונאומים של אותם משתמטים בטקסי יום הזיכרון שבו זוכרים את אלו שלא השתמטו - עוברים רביזיה ובחינה מחדש.
הדמוקרטיה שעד לאחרונה נראתה כדבר מובן מאליו, הפכה נושא לוויכוח ועקרונותיה מבעבעים על סדר היום. עצמאות מערכת המשפט - התנאי ההכרחי להפרדת רשויות שניסח מונטסקיה כיסוד הדמוקרטיה — הוציא המונים לרחובות. השגרה הופרה. עברה זעזוע. מדובר בתהליך כואב, שסופו עדיין לא נראה באופק. אך לא בכדי נאמר כי משבר - כל משבר - יכול להיות גם הזדמנות.
