כשאהיה זקן ופיצויים בגין נזקי גוף – לכבוד הגיעו של סר פול מקרטני לגבורות
כשאהיה זקן ופיצויים בגין נזקי גוף – לכבוד הגיעו של סר פול מקרטני לגבורות
די למניפולציות במספרים לרעת נפגעים
בשנת 1966, שרו הביטלס "כשאהיה בן 64" (when I'm sixty four). שיר זה המדבר על זקנה (ואשר תורגם על ידי יורם טהרלב ל"כשאהיה זקן") ובו שואלים החבורה את בת הזוג האם בגיל (מופלג) שכזה עוד תזדקקי לי ועוד תאכילי אותי. כאשר מגיע סר פול לגיל 80 (ויורם טהרלב נפטר לאחרונה בגיל 84), ניתן לכאורה להתפלא על שיוך 64 לגיל הזקנה.
אלא, שכאשר השיר חובר, תוחלת החיים (כלומר, משפר השנים הממוצע שאדם חי) באנגליה הייתה 70 בלבד. מאז ועד היום תוחלת החיים זינקה, וכיום אנשים בני תשעים, אינם מחזה נדיר. כך המצב בעולם, וכך המצב בישראל בה תוחלת החיים גבוהה גם בהשוואה עולמית.
פסקי דין בתביעות בגין נזקי גוף, צריכים להעריך את הנזקים והפיצויים הנדרשים, על פני עשרות שנים. כאשר ילד נפגע, הפיצוי צריך להביא את צרכיו למשך יותר מ-8 עשורים, המשקפים את ייתרת תוחלת חייו. התעלמות מהשיפור המתמיד בתוחלת החיים מביא לפיצוי חסר. אם ניקח את השיר של הביטלס, הרי שפסיקת פיצוי באירוע בשנת 1966, וציפייה שהנפגע יחיה לא יותר מ-70 שנה, הייתה מביאה לכך שבשני העשורים האחרונים של חייו לא היה הוא בעל משאבים מתאימים כדי להתמודד עם נכותו.
בנושאים אחרים, התחזיות מביאות בחשבון את העלייה בתוחלת החיים: כאשר מתכננים את רכבת המטרופולין, לא שואלים כמה אנשים יגורו בגוש דן בהנחה שתוחלת החיים תהא כהיום; כאשר צריך להחליט על מתקני התפלת מי ים, לא שואלים כמה מתקנים צריכים לסיפוק האוכלוסייה הנוכחית בלבד. בדומה לכך, חברות הביטוח והפנסיה משלמות פנסיות עד פטירתו של המבוטח מביאות בחשבון את העלייה התמידית בתוחלת החיים; כאשר התברר שהן הסתמכו על טבלאות תוחלת החיים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (והמבוססות על "תוחלת חיים סטטית", כלומר תוך התעלמות מהשיפור המתמיד), הורה להן הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון, להפסיק לעשות כן, ופרסם טבלאות שאין להפחית מהן. אחרת, למרבה הצער, חברות הביטוח יפשטו את הרגל. וגם כאשר המוסד לביטוח לאומי היה צריך לחזות מתי הוא צפוי להיכנס לגירעון, ערך הוא טבלאות המעריכות את השיפור בתוחלת החיים (שיביא לתשלום ליותר מבוטחים ולמשך יותר שנים).
האם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה טועה בטבלאות תוחלת החיים? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מודעת לשיפור בתוחלת החיים, ומפרסמת מחקרים ותחזיות על תוחלת החיים העתידית. כאשר המוסד לביטוח לאומי ערך את הטבלאות הנזכרות, הוא ביקש מהלשכה את לוחות התמותה העתידיים, וערך את הטבלאות שלו על בסיס נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. וועדה מטעם אגודת האקטוארים אף היא העריכה את השיפור הצפוי (תוך ציון, שבדרך כלל התחזיות לשיפור הוכחו כהערכות חסר). הנתונים נמצאים. פשוט צריך לדעת על איזה מהם להסתמך.
חשוב לציין: כל הערכה של תוחלת, על פי הגדרתה, היא הערכה. גם תוחלת חיים על פי נתוני היום, היא הערכה בלבד. עם זאת, השאלה היא מה היא הערכה נבונה יותר. התעלמות משיפורים צפויים, היא הערכה, אך הערכה לא סבירה.
האם אפשר לשלם פיצויים תוך הערכה טובה של השיפור הצפוי בתוחלת החיים? המשפט האנגלי אינו נח על זרי דפנה או שירים של הביטלס. כאשר נפסקים פיצויים באנגליה הם נערכים על בסיס טבלאות (Ogden tables) המביאים בחשבון את השיפור בתוחלת החיים. טבלאות אלה מונעות את המצב שבו הנפגע יישאר ללא אמצעי מחיה בשנים מאוחרות. ואצלנו? חברות הביטוח יודעות לערוך את החשבונות על סמך השיפורים הצפויים: כאשר גובים מאיתנו פרמיות, מביאים בחשבון את תוחלת החיים על שיפוריה. ואם כך צריך להיות לגבייה ולקבלת כספים, כך צריך להיות לגבי התשלומים. אלא, שחברות הביטוח – למרות פסיקה של בית המשפט העליון נעמדות על הרגליים האחוריות, ומסרבות לתת את המידע שברשותן. חוסר השקיפות מאפשר להן לגבות הרבה ולשלם מעט, ולהביא לכך שחברות הביטוח – כמו קזינו – תמיד מרוויחים.
אך זה לא העיוות האחרון: המזיקים ומבטחיהם ממציאים מחדש את המונח "ממוצע". הממוצע של טבלאות תוחלת החיים (הן הסטטיות והן הדינמיות), כוללות אוכלוסיות בריאות כמו גם אוכלוסיות לא בריאות, אוכלוסיות המקיימים אורח חיים בריא כמו גם אלה שאינן, מעשנים ושאינם מעשנים כאחד. כאשר נפגע מעשן, חברות הביטוח טוענות בפה מלא שיש להפחית את תוחלת החיים שלו מזה הממוצע. אך מה קורה כאשר הוא לא מעשן? כאן נאלמות חברות הביטוח דום, וטוענות שיש ללכת על פי הממוצע. קיימים טיעונים לכאן ולכאן, אם מן הראוי לרדת לרזולוציה של מעשנים או לא מעשנים. אך קל לומר: אם יש להפחית את תוחלת החיים של המעשנים לעומת הממוצע, אזי את אלה שאינם מעשנים, יש להגדיל מעל לממוצע. אחרת – וזו מתמטיקה של בית הספר היסודי – לא מדובר בממוצע. ויפה לכך האמרה המיוחסת למארק טווין או בנימין דיזראלי: "קיימים שקרים, שקרים בוטים וסטטיסטיקה...". ואין גרוע יותר ממניפולציות במספרים.
