הכל כדי לשמר את התלות
הכל כדי לשמר את התלות
בעולם מתוקן ההאטה הכלכלית הנוכחית היתה הזדמנות להגביר שילוב גברים חרדים בשוק העבודה. אבל הפוליטיקאים החרדים מחמיצים אותה במכוון עם הרחבת המענקים לאברכים והגדלת תלושי מזון - רק כדי לחזק את כוחם הפוליטי
כמו שאר האוכלוסיות בישראל, גם האוכלוסייה החרדית בישראל חווה על בשרה את רמת המחירים הגבוהה בישראל, את האינפלציה ואת העלאות הריבית שבאו בעקבותיה. חרדים מוציאים חלק גדול יותר מהכנסותיהם על מזון (15.1% מהכנסות משק בית חרדי לעומת 12.9% מהכנסות משק בית שאינו חרדי) ויותר על דיור (27.8% לעומת 25.2%). אך הקושי העודף של החרדים בהתמודדות אל מול עליית המחירים והריביות נובע בעיקר מפני שההכנסה של האוכלוסייה החרדית מלכתחילה נמוכה יותר, ובמובנים מסוימים אף קשיחה יותר, שכן עבור החרדי מדובר פעמים רבות בכניסה ראשונה לתוך שוק העבודה, כשהוא מצויד בכישורים נמוכים למדי.
בעולם מתוקן התקופה הכלכלית הייחודית שאנו חווים הייתה מהווה לפוליטיקאים הזדמנות להגברת שילוב גברים חרדים בשוק העבודה. הפתגם הידוע אומר "כל משבר כלכלי הוא הזדמנות", אך ניתן גם לומר: "האטה כלכלית היא הזדמנות טובה אף יותר". המצב הכלכלי שבו אנו נמצאים — שוק העבודה עדיין נמצא בתעסוקה מלאה ועליות המחירים והריבית המכאיבות נעשות בקצב הדרגתי — מייצר תנאים טובים בהרבה כדי לאפשר לאנשים לעבור לשוק העבודה באופן מיטבי מאשר בזמן משבר כלכלי רחב יותר. אך את ההזדמנות הזו הפוליטיקאים החמיצו באופן מכוון.
בחודשים האחרונים גברים חרדים רבים שואלים את עצמם מה הם יכולים לעשות בשביל להגדיל את הכנסות משק הבית שלהם, וזה בדיוק הזמן שבו הפוליטיקאים בכלל, והחרדים בפרט, היו צריכים להציע צעדים שיקלו על אותם גברים להשתלב בשוק העבודה. למשל, הקמה של מרכזי הכוון כלכליים עם ייעוץ תעסוקתי מתקדם, סבסוד של מגוון הכשרות מקצועיות זריזות (לא רק הייטק), התניית תלושי המזון ברכישת כישורים מתאימים לשוק העבודה או הקטנת מספר השעות הנדרשות מאברכים בכדי לקבל את מלגת האברך, ובכך לאפשר לו לעבוד חלק מהזמן. וזו רק רשימה חלקית. הפוליטיקאים החרדים יכלו לנצל גם את המומנטום הציבורי הזועם כנגד חלקו הנמוך של המגזר החרדי בתשלומי המסים, ואת המצב הכלכלי הרגיש של מצביעיהם, ולהפוך אותם לתוכנית חומש כלכלית לשיפור שוק העבודה במגזר החרדי.
אך במקום זאת, הם בוחרים בכל דרך לא לטפל בבעיית העומק, להעניק למצביעיהם כל מיני הטבות שיאפשרו להם לצלוח זמנית את ההאטה הכלכלית הנוכחית — אם בהעלאת מלגות אברך באופן אוניברסלי, אם בתלושי מזון לכל משק בית חרדי ואם בהעלאת שכר למורים בחינוך החרדי, המהווים חלק ניכר מכוח העבודה, מבלי לוודא שאיכות החינוך משתפרת.
לא צריך להיות כלכלן כדי להבין כי הגדלות מלאכותיות של ההכנסה הפנויה של משק הבית החרדי הן אינן פתרונות ארוכי טווח לעוני בחברה החרדית ובטח שלא לשסע המעמיק בין החברה החרדית ליתר האוכלוסייה.
אפשר לתלות את ההתנהלות החרדית בראייה צרה לטווח קצר: הפוליטיקאים החרדים מחוברים מאוד לציבור בוחריהם ומודעים ללחץ הכלכלי, אך הם חושבים רק על פלסטרים ולא על פתרונות עומק. אפשר להגיד גם שההתנהלות הפוליטית החרדית נובעת מתפיסת עולם שמרנית שהחלה לקדש את אי־ההשתלבות בשוק העבודה כערך. אבל מעל הכל נדמה שהפוליטיקאים החרדים אוהבים את התלות שנוצרה לציבור מצביעיהם בפעולות שלהם: אם בציבור החילוני ההתמודדות עם עליות המחירים עוברת במידה רבה דרך המגזר העסקי והפרטי, במגזר החרדי הדרך העיקרית להגדיל את הכנסות משק הבית עוברת אצל הפוליטיקאים. ואין סיבה שהם יוותרו על כזה כוח, גם אם במחיר של הנצחת העוני של המצביעים.
