פרשנותההחלטה בתיק בזק: קבורת חמור למוסד שהוקם כדי לדאוג למשקיעים
פרשנות
ההחלטה בתיק בזק: קבורת חמור למוסד שהוקם כדי לדאוג למשקיעים
אחרי שבהליכים אזרחיים גילינו שהוועדה הבלתי תלויה היא סתם הצגה, גם בהליכים הפליליים מסתבר שכך השופטים תופסים את המוסד הזה. הכל, לשיטתם, התנדבותי, למראית עין, ובכלל נעשה בשביל בית משפט, ולא בשביל המשקיעים שרוצים התנהלות ישרה, הוגנת ונקייה. אם כך, אפשר לבטל סופית את המוסד הזה
קביעת השופטת מיכל אגמון-גונן בפרשת בזק, לפיה הקמת ועדה בלתי תלויה לאישור עסקאות בעלי עניין היא "התנדבותית", ואינה חובה לפי חוק, ולכן הדלפת מידע סודי מדיוניה לצד הנגדי לעסקה אינה מהווה מעשה מרמה והפרת אמונים, קוברת קבורת חמור את המוסד שהוקם כדי להפיג את חשש ציבור המשקיעים בבורסה שהמשחק מכור מראש. אפילו בבית העלמין של האינטרס הציבורי כבר אין למוסד הזה מקום – רק מעבר לגדר.
ועדה בלתי תלויה היא גוף חיצוני שמקים דירקטוריון של חברה וכולל דירקטורים שאין להם קשר לבעל השליטה. מטרת הגוף היא לבחון עסקאות בעלי עניין, כך שלא ייווצר מצב שטובת בעל השליטה גוברת על טובת המשקיעים. בעל השליטה אמור להיות ממודר מהמידע והדיונים בוועדה, על מנת שלא יהיה לו יתרון עסקי על החברה.
במקרה של בזק, על פי כתב האישום, לינור יוכלמן, שהייתה אז מזכירת החברה, פעלה כ"סוכנת כפולה" - מצד אחד, היא הייתה אחראית על ריכוז עבודתה של הוועדה הבלתי תלויה, שצריכה לדאוג לאינטרס של בזק לשלם כמה שפחות בעסקאות בעלי העניין – מיזוג בזק-yes והסכם שירות בין חלל לבזק בהיקף של כשני מיליארד שקלים; מצד שני, היא הייתה ה"חפרפרת" של בעל השליטה דאז שאול אלוביץ' ואנשיו בתוך הוועדה, הצד השני של העסקה, שמעבירה להם מידע רגיש כדי שיוכלו לשכנע וללחוץ על מי שצריך לאשר את העסקה הבעייתית. יוכלמן העבירה להם, לפי כתב האישום, מצגות ומיילים, ואף סימסה ושלחה וואטסאפים מתוך הדיונים עם עמדות ומידע עסקי.
אם, כפי שעולה מהחלטתה של השופטת, הליכי אישורי עסקת בעלי עניין בדירקטוריון הם פרוצדורה מינהלתית למראית עין, כמו עוד טופס שממלאים בתור למשרד הפנים, סוג של כאב ראש בירוקרטי שבעל השליטה מחויב בו רק כדי לנפנף את "הזבובים האלה" ששמו ממיטב כספם בחברה ולהגיע ליעד הנכסף מבחינתו – עסקה שתטיב עם כיסו על חשבון החברה – אפשר לוותר על כך. אם זאת הצגה למשקיעים, והכל רק כדי להניח את דעת בית המשפט ולא כדי שהדברים באמת ייעשו בצורה נקיה והוגנת, נא להוריד את המסך. אנשים שדואגים לציבור בכאילו יש לנו מספיק.
אם בית המשפט העליון לא יהפוך בעתיד את ההחלטה, שגרמה לזעזוע עמוק בשוק ההון, נשאלת השאלה - מה בעצם מבדיל בין חברה פרטית לחברה ציבורית?
לגונן-אגמון יש תשובה. "ועדה בלתי תלויה מוקמת באופן וולונטרי, כדי להניח את דעתו של בית המשפט שבעל השליטה ונושאי המשרה עמדו בחובותיהם, וכי העסקה היא לטובת החברה", כותבת אגמון-גונן. ובמילים פשוטות: אתם, ציבור המשקיעים, לא מעניין אותי, השופטת. האמון שלכם בדרך הישרה שבה דברים צריכים להיעשות – גם לא ענייני כרגע. אין חוק, הכל שם בהתנדבות. נשמע כמו פעולה בצופים.
יש משפטנים שחושבים שההסבר שלה טוב ופשוט – המדינה תחוקק חוק שמחייב הקמת ועדה, כך יהיה אפשר להחיל עליה כללים ברורים, ואף אחד לא יעשה מעשים שברור לכל עין שלא צריכים להיעשות. משפטית זה נשמע נהדר, אבל זאת עמדה רעה מאוד לאמון ציבור המשקעים במנגנון שעובד כרגע, כי עד שיהיה חוק והכנסת תתעורר, ומי יודע מתי זה יקרה, אפשר בפועל לפרק את המוסד הזה.
אגמון-גונן מנמקת את קביעתה: "אם ההליך שביצעה החברה תקין ואפקטיבי, ראוי שבית המשפט יימנע מלהפעיל את סמכותו לברר את תנאי העסקה. מדובר בנתון חשוב, שכן הכבדה יתרה על ועדות אלו תביא לכך שאלו לא יוקמו, כאשר בסופו של יום הקמתן מיטיבה עם בעלי מניות המיעוט באותן חברות ועם ציבור המשקיעים בכלל".
אפשר לסכם את זה במילים: באמת תודה לכם, בעלי השליטה, שאתם מקימים ועדות שלא שוות שום דבר. רק בית המשפט הוא שמעניין את אגמון-גונן. זה חשוב, לא צריך לזלזל בזה, אבל מה עם המשקיעים שראו איך מזכירת חברה מפעילה שיקול דעת הזוי ומעבירה מידע לבעל השליטה כאילו הוא חלק מהוועדה, למרות שהאינטרס שלו הפוך לחברה? שיחכו לחוק, טוענת אגמון-גונן.
לא צריך אגב להפיל את כל התיק על אגמון-גונן - היא רק סימפטום של שופטים ומשפטנים שמזיזים את הראש הצידה, ומשתמשים בפעלולים ופירוטכניקה, במקום להסתכל לאמת הפשוטה בעיניים. אגמון-גונן כתבה בהחלטה, למשל, שהמקרה של בזק הוא מקרה שבו המדינה חצתה את הגבול בין הפלילי לאזרחי לכיוון הלא נכון. זה עניין לתביעות אזרחיות, סבורה השופטת.
אבל מה קורה עם ועדות בלתי תלויות בהליכים אזרחיים? שם, כפי שהתגלה לאחרונה בתביעה הנגזרת שהוגשה נגד הפועלים בפרשת העלמות המס בארה"ב, גם כשהוועדה מוצאת שנושאי משרה התרשלו, חיפפו, עצמו עיניים – אין עליהם אחריות. כך שאגמון-גונן בסך הכל ממשיכה את דרכו של שופט העליון בדימוס, יורם דנצינגר, שהחליט להציע לבית המשפט לא לחייב את בכירי הבנק בהשבת הבונוסים, למרות שקבע שהם הפרו חובת זהירות.
אבל אם לסטות מדרך הישר, להדליף מידע פנימי בניגוד לאינטרס של ציבור המשקיעים במקרה אחד, ולא לפעול כדי לחשוף את היקף עבירות המס במקרה השני, זה לא פלילי ולא אזרחי - אז מה זה? ולמה בכלל צריך מוסד כזה?
לאגמון-גונן תשובה פשוטה מאוד - לא צריך. זה מסר רע מאוד למשקיעים, והאירוניה היא שמי שדחף בין היתר במהלך השנים להקמת הוועדות הבלתי תלויות – מוסד שיובא וגויר מחו"ל – הם דווקא בתי המשפט. אותם בתי משפט שעכשיו טוענים שהמוסד הזה הוא בעצם פיקציה.
