דעהמגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית
דעה
מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית
החיים בצל הקורונה הם הזדמנות לעדכן את מערכת החינוך ולהתאימה לצרכים של התלמידים, הנוטלים חלק בקהילה המקומית. המדידה האובססיבית של הישגים עיוניים צריכה להצטמצם
בפתח שנת הלימודים תשפ"ב, מקוים תלמידי ישראל, הוריהם ומורי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, אך חוששים שמא ישוחזרו כשלים שהתרחשו בשנה הקודמת לנוכח מגפת הקורונה. יתרה מזאת: החודשים הארוכים של הישיבה מול המחשב בזום הזכירו לנו שאחת הרעות החולות של המערכת היא מחסור ב'למידה מבוססת תנועה' או למידה פעלתנית. הדוגמה הקלאסית ללמידה כזו היא ספורט, אולם אין כמעט מקצוע שאי אפשר ללמד אותו בשילוב תנועה. למידה פעלתנית מגבירה את האפקטיביות של הלמידה העיונית, מפחיתה תופעות של חוסר קשב, תורמת לבריאות, לחִבְרוּת, למניעת השמנה ולהפחתת אלימות.
במחצית השנייה של שנת הלימודים תש"ף, נדרשה מערכת החינוך בישראל להתמודד באופן פתאומי עם מגפת הקורונה, בתי הספר נסגרו ועברו ל'למידה מרחוק'. קברניטי המערכת השקיעו כספים ומשאבים ביצירת פלטפורמות דיגיטליות ובפיתוח שיעורים מצולמים. הפיקוח הבכיר לא יכול היה להגיע לשטח, בעוד המנהלים, המורים והתלמידים נותרו מבודדים בבתים. כך בצל הקורונה, ללא הודעה מוקדמת, קיבלו בתי הספר מרחבים אוטונומיים. ואולי היתה זו הזדמנות ולא בעיה?
אל מול יכולתו המוגבלת של הפיקוח, היו בתי ספר שניצלו את ההזדמנות כדי להחיל תוכניות קיימות ללמידה עצמאית, שחלקן כבר היו מובנות על פלטפורמות דיגיטליות וחלקן דרשו התאמות קלות. לעומתם, רוב בתי ספר, שהיו חסרים את הרעיונות, התוכניות והמעוף הנדרשים, כרעו תחת נטל העמימות וחיכו לפתרונות מהריבון. כאשר פרסמה מערכת החינוך את הנהלים החדשים אחרי פסח תש"פ, הסתבר שהמגמה הריכוזית לא השתנתה, כשהונחתו תוכניות לניהול סדר יום הבנוי ביסודו על ה'שטאנץ' הרגיל. ההזדמנות לרענון אורחות הלמידה התפוגגה, ובמקום זאת הועתקו הדפוסים הקיימים לפלטפורמה הדיגיטלית, קרי הוראה פרונטלית המבוצעת במקוון.
התמשכות הקורונה כהזדמנות לרענון דפוסי הלמידה וקידום למידה פעלתנית
בפתחה של שנה חדשה ובחסותה של ממשלה חדשה, טרם הגיעה העצמאות לה מייחלים המנהלים, ושלה זקוקים המורים והתלמידים. חוקרים רבים כדוגמת יצחק פרידמן מזהים את הפוטנציאל הטמון באוטונומיה וניהול עצמי, היכולים לאפשר גמישות ויצירתיות בבתי הספר, אך טוענים כי שיטת העבודה של משרד החינוך ריכוזית ואינה מאפשרת ביזור סמכויות.
החוקרים מציינים את הצורך להעניק אוטונומיה לכל השחקנים במערכת החינוך, על מנת ליצור שינוי עומק משמעותי. אם ברצוננו לחנך ולפתח תלמידות ותלמידים עצמאיים שיש להם את מרחב הבחירה וחופש הפעולה ללמוד מתוך סקרנות, יוזמה הנעה ומחויבות פנימית, עלינו להכשיר מורים ומנהלים להוביל למידה המאפשרת מרחבים אוטונומיים לתלמידים וללוות אותם בהם. אם נאפשר לתלמידים ליטול יותר אחריות על תהליך הלמידה, נחזק את המורים ואת בתי הספר בכללם. כך יווצרו קהילות לומדות בעלות מרחבי פעולה המותאמים לצורכי ורצונות הקהילה המקומית, ובהן יפעלו יחדיו מנהלים, מורים, הורים ותלמידים בגיבוי ובליווי של גורמי המטה. התלמידים יקבלו מרחב פעולה לניהול הלמידה שלהם, על פי תחומי העניין והסקרנות שלהם, וכל זה כמובן בחסות המשאבים וההדרכה הארצית והמחוזית של משרד החינוך. טוב נעשה אם נחליף בהזדמנות זו את המונח 'פיקוח' ל'טיפוח': מטרתו של משרד החינוך אינה כליאה, אלא הענקת התנאים המיטביים לקהילות הלומדים בכדי לשגשג.
מתווה מעשי ממוקד
הגבלות הקורונה הן הזדמנות לשיפור דפוסי הלמידה. דווקא הקורונה היא שהכריחה את מערכת החינוך להתארגן בקפסולות וללמד בקבוצות קטנות. פתאום הסתבר לכולנו שניתן לשהות גם מחוץ לכיתות ומזגנים, וכי יש ערך רב ללמידה הפעלתנית בחיק הטבע והטבע העירוני. איך היינו רוצים שתיראה הלמידה של ילדינו ונכדינו? כדאי לחשוב על השאלה גם מחוץ ל'קופסת הכיתה'. שכן בכוחה של הלמידה הפעלתנית, המערבת יותר את הגוף ואת מרב החושים, לשפר את היכולות הקוגניטיביות של הלומדות והלומדים. היעד, כפי הקיים למשל בעולם המכינות הקדם-צבאיות, צריך להיות למידה פעלתנית התופסת כשליש מסך זמן הלמידה, והמתבצעת בקבוצות של עד 10—15 תלמידים. אם מקבלי ההחלטות ישתכנעו בצורך לקדם מרחבי למידה עצמאיים ולמידה פעלתנית, הדבר יוכל להתחולל (בקהילות בית-ספריות שיבחרו בכך) באמצעות ארבעת המהלכים הבאים:
1. הגדלת מרחב הפעולה הפדגוגי של מנהלי בית הספר בקביעת תכני הלימוד ומשך יחידות הלימוד. גמישות זו תאפשר בין השאר לשנות את לוח הצלצולים הבית-ספרי למרווחים של שעה וחצי או שעתיים (במקום 45 דקות כיום), כך שיציאה מבית הספר תהיה בת-ביצוע ללא ביטול שיעורים שכנים. הארכת יחידות הלימוד תועיל גם ללמידה השגרתית המתבצעת בכיתות, ואפשר יהיה עדיין לקיים הפסקת-אמצע שיעור אחרי 45 דקות. צעד זה ישתלב במהלך שהניע השר שי פירון לקידום למידה משמעותית.
2. הקמת מערך הכשרה ארצי בחסות משרד החינוך, שיעניק כלים למורים בכל תחומי הדעת לשם הוראת המקצוע אותו הם מלמדים (גם) מחוץ לבית הספר. מורים לספרות יכולים ללמד אקו-פואטיקה בגינה הציבורית הסמוכה; מורות להסטוריה יכולות ללמד על הדמויות שמאחורי שמות הרחובות הסמוכים לבית הספר; מורות לפיסיקה יכולות לבצע למידה מעוגנת-גוף גם מחוץ לכיתה. התגמול למורים שיבחרו להעשיר את ארגז הכלים הפדגוגי צריך להיות משמעותי. ככל שיוסרו מגבלות הקורונה, השעות הללו מחוץ לבית הספר יכולות להיות מנוצלות גם להתנדבות ומעורבות בקהילה.
3. פתיחת מסלול של 'תלמידים-מובילים' בחטיבה ובתיכון, אשר יצמיח מנהיגות בקרב התלמידים, ישפר את מעורבותם בלמידה, ויפחית את נטל ההוראה והארגון הרובץ על כתפי המורים. התלמידים שירצו בכך, ישולבו (כהצעת פרופ' יורם הרפז) כעוזרי הוראה של מורים בחלק ממשבצות הלמידה, באופן שיקל מאד וישפר מאד את ההוראה בכיתות החטיבה ואת הוצאת הפעילויות מחוץ לבית הספר. האחריות החינוכית והבטיחותית הכוללת תשאר, כמובן, של המורה.
4. שכלול 'חוזר מנכ"ל' של משרד החינוך כך שיאפשר למחנכים ותלמידים לצאת ביתר קלות ללמידה בסביבת בית הספר. ללמוד על הטבע, הסביבה, החברה הישראלית והמורשת בקבוצות קטנות, בתדירות גבוהה, שתצמצם את הסיכון להדבקה, ותזמן למידה פעלתנית. השיפור הדרמטי בחוויית הלמידה עליו מדווחים מי שסיימו י"ב ועברו למכינה קדם-צבאית אינו נס, אלא תוצאה של שינוי יסודי באופי הלמידה ובמרחב הניתן ליוזמה וליצירתיות של החניכים.
החיים בצל הקורונה הם הזדמנות לעדכן את מערכת החינוך ולהתאימה לצרכים של התלמידים כבני אדם בעלי גוף הנוטלים חלק בקהילה המקומית. המדידה האובססיבית של הישגיהם העיוניים של התלמידים ('מַדֶדֶת') הנהוגה כיום צריכה להצטמצם, ומשרד החינוך צריך להתמקד בהצמחת התלמידות והתלמידים כבני אדם לומדים ויצירתיים האחראים לעצמם ולסביבתם.
תומר אושרי הוא איש חינוך, יזם חינוכי ומרצה, שימש כראש מכינת הנגב בשדה-בוקר וכמנהל בית ספר סליגסברג בירושלים, בו הקים את המכינה הבית-ספרית הראשונה. מייסד עמותת "מרחבים בניהול עצמי" (מב"ע) המלווה מנהלים בארגונים שונים, ומחבר הספר מרחבים בניהול עצמי (רסלינג, 2021)
ד"ר נדב ש. ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קודם לכן למד בתכנית 'רביבים' באוניברסיטה העברית בירושלים להכשרת מורים למדעי היהדות, במסגרתה לימד וחינך בבתי ספר ממלכתיים בירושלים במשך כעשור
