המלחמה קונה לנתניהו זמן והוא לא מבזבז אותו
המלחמה קונה לנתניהו זמן והוא לא מבזבז אותו
ראש הממשלה מגוייס במלוא כוחו להטיל אחריות אישית על ראשי הצבא ולא חוסך מאמצים בגזרה שחשובה לו והיא הישרדותו. בסדרי העדיפויות שלו, הוא ומשפחתו קודמים לכל. בעבר הוא נימק את הקדימות הזו בשליחותו להגן על ישראל. אפילו ה-7 באוקטובר לא השכיח אצלו את האמונה הזו בשליחותו
במנוסתו של נתניהו מלחמוק מאחריות, הוא עולה על אינספור מוקשים. והם מתפוצצים תחתיו ברעש מחריש אוזניים. חלקם רודפים אחריו מהעבר, כמו מסמך ההתרעה שר הביטחון אביגדור ליברמן או הקלטותיו הרברבניות על מצוקות החמאס. על חלקם הוא עולה בהתנדבות - שלו או של משפחתו - כמו הציוץ נגד ראשי הצבא וההתנצלות המיותרת כי אדם לא יכול להתנצל על טבעו ומהותו האמיתיים. את חלקם הוא עצמו הטמין, כמו השרים שמינה והדרג המקצועי הכושל שמקיף אותו. ואליהם התווסף גם המוקש בדמות חוות הדעת על האחריות שהזמין מפרופ' אריאל בנדור, שנועדה למלטו מאסון המירון. סוג של "ברח מן הארי ופגעו הדוב". ברח מהאחריות האזרחית ונפגע בידי האחריות הביטחונית, היא אחריותו הכוללת לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. באסון המירון, טען, שאיש לא משך בשרוולו. גם עכשיו יטען טענה דומה?
המאמץ לחלץ ממנו הודאה באחריות דוחקת אותו להימלטות משפטית. לפרק מעצמו את "האחריות האישית" ולהישאר בגבולות "האחריות המיניסטריאלית" נטולת השיניים. זו האחריות שוועדות חקירה ובתי משפט נוטים להשאיר להכרעת הציבור. לכן, הוא מגוייס במלוא כוחו לשני אלה – להטיל אחריות אישית על ראשי הצבא, ולהכווין את שופרותיו שיכריעו למענו את הציבור, בתקשורת ובבחירות. לפחות ממשימה אחת הוא פטור: לדאוג לרוב בכנסת הנוכחית. למנוע עריקת ארבעה-חמישה חברי כנסת שיכולים להוביל לאי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר הקמת ממשלה חליפית בלעדיו. את פוליסת הביטוח הזו הוא רכש כשמילא את שורות הליכוד בשפנים, אופורטוניסטים וחדלי אישים. למצוא מתוכם ארבעה או חמישה שיתנערו ממנו, זו משימה קשה אף יותר מלחלץ ממנו אחריות. את הפוליסה הזו רכש כשהקים את קואליציית הימין-על-מלא עם הכהניסטים והחרדים שאת נזקיה וסכנותיה תקצר היריעה מלמנות, כולל סלילת הדרך לתהום הנוכחית.
לעת הזו האגף הפרלמנטרי משוריין. האופציה של ועדת חקירה הוא רחוק, עמום ועלול להתמקד בעיקר בצבא. ואחרי שייכנסו לתמונה עורכי דין הוא עוד יסתבך ויארך שנים. מסלול אפשרי נוסף הוא הנבצרות. אם בג"ץ ידחה את תחולתו המיידית של החוק שמחסן אותו, יחזור הכדור ליועצת המשפטית לממשלה. האם תהיה אמיצה דיה להכריז עליו כנבצר מסיבות "תפקודיות" – החל מניגוד עניינים וכלה מאי כשירות? ספק רב. כי כאן אנו נתקלים שוב בקיר הזה של הפער בין החיים למשפט, בין המציאות שגלויה לכול לבין הזהירות המשפטית המופלגת, המסורתית שהולכת על ביצים ולא שוברת אותן.
האופציה מאתגרת-נתניהו שנותרה היא מחאה אזרחית אדירה שלא תותיר בפניו ברירה אלא ללכת הביתה. כרגע, עיקר האנרגיה של מחאה כזו מגוייס לטובת ההתנדבות האזרחית והשירות במילואים. המלחמה שאבה את המחאה וניטרלה את הזעם הפוליטי לטובת המשימות הדחופות יותר – לנצח את המלחמה ולסייע למצוקות האוכלוסייה שנפגעה באורח אנוש. שיקיריה נרצחו או נחטפו, שאיבדה את בתיה ופרנסתה, שפונתה מהצפון והדרום.
המלחמה הזו קונה לנתניהו זמן והוא לא מבזבז אותו. בוודאי שלא חוסך מאמצים בגזרה שחשובה לו והיא הישרדותו. בסדרי העדיפויות שלו, הוא ומשפחתו קודמים לכל. בעבר הוא נימק את הקדימות הזו בשליחותו להגן על ישראל. בהיותו היחיד שכשיר למשימה הקדושה הזו. בהיותו הנבחר שנמשח בידי הקב"ה להציל את עמו. ועכשיו הוא נהנה מהיתרון שהנרקסיזם האגואיסטי שלו מונע מהאסון הנורא להכות בתודעתו. מונע ממנו להכיר שגם הנכס הזה של "הפרוטקטור אוף יזראל" אבד ונקבר ב-1,400 קברים שונים. אפילו ה-7 באוקטובר לא קעקע ולא השכיח אצלו את האמונה הזו בשליחותו. ואם כן – תמיד יש את שרה ויאיר כדי להזכיר לו.
