דעהתחת אש, הניתוק של הכספים הקואליציוניים זועק לשמיים
דעה
תחת אש, הניתוק של הכספים הקואליציוניים זועק לשמיים
האוצר חייב להפנים את גודל האירוע ולהדק את החגורה כבר עכשיו. אם תימשך הזרמת המיליארדים לישיבות ולהתנחלויות במקום להבטיח שיישאר כסף לשיקום אנשי עוטף עזה, העיוות יהיה בלתי נסבל
ייקח זמן ארוך לאחות את השברים ולתקן את המדינה. משפחות מרוסקות, יישובים שנמחקו, הרס אדיר וטראומה לאומית, כשמול כל אלה ניצבת ממשלה לא מתפקדת, שאיבדה את הדרך ואת אמון הציבור. ייקח זמן ארוך ויידרש תהליך כואב, אבל כבר עכשיו אפשר להתחיל לפעול כדי להימנע מהמחדל הבא, האורב לפתחנו ביום שאחרי המלחמה.
החורבן וההרס שהותירו אחריהם מעשי האיבה הבלתי נתפסים בשבת יחייבו מלאכת שיקום ממושכת, שתעלה הון תועפות. מדובר באירוע בקנה מידה שכמותו לא נראה מאז מלחמת יום כיפור. צריך יהיה לשקם יישובים שלמים, בתים, ציוד, שטחי חקלאות ואזורי תעשייה. צריך יהיה לשקם, פיזית ונפשית, את אלפי הנפגעים ובני משפחותיהם. צריך יהיה לפצות אותם ולדאוג למחייתם ולמגוריהם במשך תקופה ארוכה. וכבר ברור שמלחמה תגבה עלויות עתק נוספות: התחמשות מחודשת, מימון ימי מילואים ושיקום הנזקים שנגרמו לרכוש ולנפש - ועוד ייגרמו. והרשימה עוד ארוכה.
עדיין קשה לאמוד את הסכומים, אבל ברור שיהיה מדובר במיליארדי שקלים רבים, אולי אפילו עשרות מיליארדים. הם אמורים לצאת מקופת המדינה, שממילא נכנסה לאירוע בנקודת פתיחה לא טובה. אומדני ההכנסות שעליהם התבסס התקציב כבר הסתמנו כלא ריאליים, הגירעון החל לתפוח עוד לפני השבת האחרונה, וסביבת הריבית הגבוהה בשווקים רק מקשה עוד יותר.
כאן נכנסים לשדה הקרב אנשי משרד האוצר: ראש אגף תקציבים וסגניו, החשב הכללי וכמובן שר האוצר. הם יודעים כי עוד לפני שתסיים הלחימה, הם יוצפו בפניות ממשרדים ממשלתיים להגדלת תקציבים.
לכאורה אפשר לחכות לסיום המלחמה, לאמוד נזקים, לאגום את הדרישות הכספיות, ואז לבצע קיצוץ רוחבי כדי לממן אותן. אבל פקידות אוצר מיומנת ומקצועית יודעת היטב שהאויב הגדול ביותר הוא הקיצוץ רוחבי. זו שיטת הניהול הכי מטומטמת שקיימת משום שאין בה כל סדרי עדיפויות. קיצוץ רוחבי הוא התסריט הגרוע ביותר לכלכלת המדינה, כי כשמו כן הוא, חותך לכולם. הוא לא מאפשר לקצץ במקומות שפחות כואבים ולמנוע קיצוץ במקומות חיוניים. וכשחותכים לרוחב, הנפגעות העיקריות הן הקבוצות שלא יכולות לצעוק, הקבוצות שאין להן לובי פוליטי - קבוצות האוכלוסייה החלשות יותר.
לכן פקידות מקצועית אמורה להתחיל כבר עכשיו את עבודת התיעדוף ואת הידוק החגורה. אין מה להמתין לאומדן הנזקים המדויק. אפילו תקציבים שכבר אושרו אפשר לעצור אם ממש רוצים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוכיח את זה רק לפני כחודשיים, כשבצעד כוחני וחסר היגיון הכריז על עצירת תקציבים שכבר אושרו לרשויות הערביות "עד בחינת סדרי העדיפויות". אין כמעט תקציב שלא ניתן לעצור אם באמת רוצים.
אלא שסמוטריץ' הוא שילוב הרסני של שר אוצר חסר הבנה בכלכלה ופוליטיקאי עם אג'נדה מאד סדורה, שנועדה לשרת בראש ובראשונה את מאווייו של קומץ מצומם באוכלוסייה. השילוב הקטלני של חוסר הבנה עם אג'נדת "הכל בסדר", שהכרנו כבר בחודשי ניסיונות ההפיכה המשטרית, צץ שוב כבר בימי המלחמה הראשונים.
רמת ניתוק כזו בצמרת האוצר של המדינה מדאיגה פי כמה כעת, משום שהיא פוגשת אג'נדה סדורה של הזרמת מיליארדי שקלים למפלגות הקואליציה, בעיקר החרדיות. בהסכמים הקואליציוניים הוסכם על העברת הכספים הללו לטובת מוסדות תורניים, ישיבות וכוללים. עלות ההסכמים לשנים 2024-2023 היא כ־14 מיליארד שקל, שכדי לממן אותם המדינה כבר נאלצה לבצע שורה של קיצוצים רוחביים בכל משרדי הממשלה, ובכללם החברתיים והאזרחיים.
יש שם, למשל, 3.7 מיליארד שקל להגדלת תקציב ישיבות ומוסדות חינוך תורניים, כמיליארד שקל למשרד למשימות לאומיות בראשות אורית סטרוק לפי דרישת הציונות הדתית, כ־285 מיליון שקל לרשות לזהות יהודית בראשותו של ח"כ אבי מעוז, עוד חצי מיליארד שקל לקידום המגזר החרדי בניהול סגן השר אורי מקלב מיהדות התורה.
אלה רק חלק מהוצאות העתק שהוחלט עליהן בלחץ השותפות הקואליציוניות, וכעת הן נראות מנותקות עשרות מונים מהמציאות, כאשר על הכף ניצב הצורך לשקם את תושבי עוטף עזה שבתיהם נשרפו, רכושם הושמד ורבים מבני משפחותיהם נרצחו. הן מנותקות מהמציאות כי מולן עומד גם הצורך לשמור כסף כדי לסייע למפעלים שנפגעו או חסרים בהם עובדים, ולעצמאים שאיבדו את פרנסתם בין לילה. ומולן עומד הצורך לשקם את מערך ההגנה והביטחון של יישובי העוטף — ואלה רק הצרכים האזרחיים המיידיים.
כספים קואליציוניים היו מאז ומעולם רעה חולה, ובנסיבות הנוכחיות הם פי כמה וכמה. המשך הזרמת המיליארדים האלה כעת, בשיא המלחמה, כשהאוכלוסייה הנושאת בנטל מלקקת את פצעיה ונרתמת בהמוניה, הוא עיוות מרושע, זועק לשמים. ברור שהכסף הזה יידרש, ובקרוב מאוד. כולנו נרגיש את חסרונו.
לכן הבחירה של בכירי האוצר, הממשלה והעומד בראשה אמורה לכאורה להיות קלה. הם צריכים להכריע בין המשך העברת הכספים לחיזוק הזהות היהודית, מימון בני הישיבות והקמת עוד נקודות התיישבות לא חוקיות בשטחים, לבין שיקום עוטף עזה ותושבי הסביבה. בין הידוק החגורה עכשיו לבין השארת קופה ריקה לימים שאחרי המלחמה. אם הם לא יקבלו את ההחלטה הנכונה, זו תהיה עוד הוכחה כואבת לחוסר תפקודה. ואת המחיר הכלכלי העצום ישלם המשק. נשלם כולנו.
