פרשנותמחיר המלחמה: יותר מלבנון השנייה, דומה ליום כיפור
פרשנות
מחיר המלחמה: יותר מלבנון השנייה, דומה ליום כיפור
במלחמה הנוכחית גויסו עד כה פי חמישה חיילי מילואים מבלבנון השנייה, והעלויות צפויות לגדול בהתאם. העשור שלאחר מלחמת יום כיפור היה עשור אבוד מבחינה כלכלית. כדי להימנע ממנו צריך לעשות כל מה שהממשלה הנוכחית לא עושה: להגביר את התחרות, להילחם ביוקר המחיה ולהשקיע בחינוך
שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה, יום לאחר שמשרד האוצר חזר בו מההערכה השגויה שלא מדובר באירוע מאקרו־כלכלי, מתחילים לדבר בקהילה הפיננסית על ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת שלה. תרחישי הייחוס מתחילים ממלחמת לבנון השנייה כתרחיש האופטימי ביותר ומגיעים עד למלחמת יום כיפור והעשור האבוד בעקבותיה כתרחיש הפסימי ביותר.
מטבע הדברים, ישנו קושי עצום לאמוד בשלב זה את העלות הכוללת מבלי לדעת כמה זמן תימשך המלחמה, כמה גזרות היא תכלול וכמה אזורים בארץ יחדלו מלפעול כלכלית, אך ניתן להציג סרגל עלויות.
אם מאמצים את התרחיש האופטימי של מלחמת לבנון השנייה, הרי שאובדן התוצר הגיע ל־14 מיליארד שקל, שהם כ־2% מהתמ"ג. במונחי תוצר השנה מדובר על כ־37.6 מיליארד שקל. זהו התרחיש האופטימי, כאמור, מכיוון שכבר כעת ישנם כמה מספרים מדאיגים שמסמנים את המלחמה הנוכחית כיקרה הרבה יותר. בראש ובראשונה, רק אתמול גויסו 300 אלף אנשי מילואים, פי חמישה משגויסו בכל מלחמת לבנון השנייה. כלומר, עלויות המלחמה עצמה, רק בהיבט של כוח אדם, יהיו גבוהות פי חמישה.
אם לוקחים את השכר הממוצע במשק למשרה של שכיר ישראלי העומדת על 12.8 אלף שקל (נכון ליולי), מקבלים את המספר המטלטל הבא: כמיליארד שקל לשבוע. המכה הכלכלית הנלווית לגיוס המילואים הרחב והבלתי נמנע היא כפולה: מצד אחד הגדלת ההוצאה הממשלתית בהוצאות השכר, ומצד שני אובדן התוצר שנגרם למשק כתוצאה מכך שאותם 300 אלף אנשי מילואים לא עובדים. בנוסף, מלחמת לבנון השנייה נמשכה 34 ימים. המלחמה הנוכחית לא הולכת להיות קצרה יותר על פי כל הסימנים, מה שצפוי להעלות את העלות הכוללת עוד יותר.
ישנו הבדל נוסף: סכומי הפיצויים המוצדקים למשפחות השכולות ולפצועים כאשר מניין ההרוגים מאיים לעלות על 1,000 ומספר הפצועים עומד על יותר מ־2,000, וכל זאת טרם כניסה קרקעית לעזה או ללבנון. במלחמת לבנון השנייה היו 165 הרוגים ו־2,600 פצועים, כך שגם במישור הכואב הזה מדובר על היקפי פגיעה הגבוהים משמעותית שידרשו היקף גבוה יותר של משאבים.
מישור נוסף שאותו יש לקחת בחשבון הוא הפגיעה בנכסים פיזיים. רוב התקציב לסעיף זה יגיע מקרן פיצויים. לכן, אובדן של 2% מהתמ"ג מסתמן כהערכה חסרה. אם עלות המלחמה תגיע ל־3% מהתמ"ג אז המספר יעלה לכ־56.4 מיליארד שקל, ואם נגיע ל־4% מהתמ"ג, אזי מדובר על כ־75.2 מיליארד שקל.
עיקר התקציבים יועד להגדלות מסיביות בשלושה תחומים: הוצאות ביטחון, תקציבי הבריאות ותקציבי הרווחה הכוללים פיצויים, ותמיכות כפי שהיו בתקופת הקורונה. לא בכדי העלו כלכלני סיטיבנק את אומדן הגרעון לשנת 2024 לרמה של 2.5% מהתמ"ג, מעל התקרה המותרת המעודכנת שנקבעה בתקציב המדינה (שנבנה על בסיס תחזית גירעון של 0.8% מהתמ"ג שעודכנה ביוני האחרון ל־1.4% מהתמ"ג).
ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, שנאלץ להתמודד עם השלכות מלחמת לבנון השנייה, מסכם: "את עלויות המלחמה אפשר לחלק לשלוש: 1. עלות אמצעי המלחמה שתבוא לידי ביטוי בחידוש המלאים. 2. העלות הישירה של גיוס מילואים. 3. ההשפעה הכוללת על כלכלת ישראל והירידה בשיעורי הצמיחה. זו האחרונה נובעת מאובדן ימי עבודה (תוצר של יום עבודה מסתכם בלמעלה מ־6 מיליארד שקל), הקטנת הצריכה, הורדה צפויה בדירוג האשראי, פגיעה בתיירות וכדומה. סעיף זה מושפע מאוד ממשך המערכה, כי מעבר לאורך מערכה מסוים שקשה לקבוע אותו, תהיה פגיעה במשק גם לטווח הארוך".
מה שמסתמן כבר עתה כתרחיש ייחוס יותר סביר הוא מלחמת יום הכיפורים, וזה לא בגלל "קריסת הקונספציה" ו"כשל רב־מערכתי", שהתגלה אז ומתגלה גם היום - וביתר שאת - אלא בעיקר בגלל אופי האירוע והסביבה המאקרו־כלכלית העוטפת אותו. בהקשר הזה כדאי לשוב לאותה דיאגנוזה שעולה בסקירה של סיטיבנק שנחשפה אתמול ב"כלכליסט". בסיטיבנק מדברים על זעזוע סטגפלציוני שיגרום לנזקים ארוכי טווח בסבירות גבוהה. כלומר, הצפי הוא כי המכה תגיע בצד ההיצע ולא בצד הביקושים, שייפגעו בשלב מאוחר יותר.
המשמעות של גיוס כללי של 300 אלף מילואימניקים היא בראש ובראשונה ירידה דרמטית בהיצע העבודה. לפי נתונים מעודכנים של הלמ"ס, מספר המועסקים במשק הישראלי הוא כ־4 מיליון, כך שמספר המילואימניקים שגויסו מהווה מעל 7% מסך המועסקים במשק - מספר עצום. אין נתונים לגבי התפלגות המגויסים לפי מגדר, אך ההנחה היא כי גויסו יותר גברים מנשים למילואים, ולפיכך כנראה ששיעור כוח העבודה הגברי במשק שמושבת בימים אלו הוא מעל ל־10%.
כלומר, המחסור בהיצע יתחיל בשוק העבודה ויתגלגל לשוק המוצרים והשירותים. מטבע הדברים, זעזוע ההיצע - מצב שמאפיין מלחמות, מגפות (ראינו זאת בקורונה) ואסונות טבע - גורם להאצת האינפלציה. בהקשר הזה חשוב להזכיר כי בדומה ליום כיפורים, גם הכלכלה הגלובלית של היום מאופיינת באינפלציה גבוהה שלא ראינו כמותה מאז שנות ה־70, ובדומה להיום, גם אז ה"טריגר" היה עלייה במחירי האנרגיה, שהכבידה על הצמיחה הכלכלית.
פרופ' פייר־אוליביה גורינשאס, הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, כתב אתמול בתחזית הכלכלית העולמית (WEO): "הכלכלה העולמית ממשיכה להתאושש מהמגפה, מהפלישה של רוסיה לאוקראינה וממשבר יוקר המחיה. אף על פי ששוקי האנרגיה והמזון שובשו על ידי המלחמה והביאו להידוק מוניטרי (העלאות ריבית — א"פ) חסר תקדים כדי להילחם באינפלציה הגבוהה זה עשרות שנים, הפעילות הכלכלית הואטה אך לא נעצרה. למרות זאת, הצמיחה נשארת איטית ולא אחידה. הכלכלה העולמית צולעת, לא דוהרת".
הסביבה העולמית היא של צמיחה נמוכה ואינפלציה גבוהה - גם בשנה הבאה, לפי התחזיות - רקע שאינו עוזר לכלכלת ישראל. אם מתחשבים גם במלחמה ובהשלכותיה, התוצאה היא ירידה בביקוש. הדוגמה הקלאסית היא התיירות, שנחשבת ליצוא שירותים והיא צפויה לרדת לפחות בטווח הקצר. לכן, מה שחשוב הוא לאמוד את הפער: האם ייווצר עודף ביקושים על היצע ומה היקפו. זו המשמעות של סטגפלציה.
אך כפי שמציין פרופ' מנואל טרכטנברג מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, מלחמת יום הכיפורים הוא קו פרשת המים בהיבטים כלכליים וחברתיים. אחד ההיבטים הבולטים היה בהקשר של הפעילות הכלכלית (צמיחה) והתקציבית (גירעון וחוב). אלו שני מוקדים שחייבים לקבל את תשומת הלב של הקברניטים, הן במשרד האוצר והן בבנק ישראל.
קצב הצמיחה של המשק הישראלי צנח אחרי מלחמת יום הכיפורים מ־12%-8% לרמה של 3.3%-3.2% - קרי, צמיחה שלילית לנפש, שכן שיעור הגידול באוכלוסייה עמד על יותר מ־3% באותם ימים. כלומר, הירידה בתוצר היתה בהיקף של רבע עד שליש. במונחים של היום, מדובר על צמיחה של 1% ואף פחות, אשר משמעותה היא צמיחה שלילית לנפש, וזאת למשך כמעט עשר שנים ברציפות.
אחד ההסברים לכך טמון בהזנקת ההוצאה הביטחונית לרמות שיא, שהזניקה עמה את הגירעון הממשלתי לרמות של 13%-12% מהתמ"ג. ההוצאה הביטחונית זינקה במקביל לעליית ההוצאה האזרחית, מה שהזניק את החוב, הכביד על ההשקעות והצמיחה, וכמובן האיץ את האינפלציה לרמות שיא.
תזכורת קצרה: בשנת 2020, בעקבות משבר הקורונה, עלה הגירעון הממשלתי לרמות כאלו (סביב 12%-11%) והחוב זינק ב־10 נקודות תוצר. אך שנתיים אחרי - בעקבות ניהול תקציבי חכם - ישראל רשמה לראשונה בהיסטוריה המודרנית שלה עודף תקציבי. כלומר, גם אם נחווה זינוק שכזה, ניהול נכון מסוגל להחזיר את הגלגל לאחור תוך זמן שיא.
ישנן נקודות נוספות שעומדות לזכות המשק בהשוואה לסוף מלחמת יום כיפור: הוא גמיש יותר. בנוסף, ההייטק הוא מנוע הצמיחה המרכזי של המשק, ולכן קל יותר לשמר את הפעילות שלו גם בעת מלחמה או להתניע אותו לאחריה, לעומת פעילות יצרנית של לואו־טק שאפיינה את כלכלת ישראל ערב מלחמת יום כיפור. לבסוף, הסיוע הצפוי להגיע מארה"ב, הן בכסף והן בנשק, עשוי להקטין גם הוא את ההוצאה הצבאית.
בהשוואה למשבר הקורונה שאילץ את הכלכלה הישראלית לגייס משאבים ולפרוץ תקציבים (למרות תרגילים חשבונאיים שעשתה הממשלה), הכניסה למלחמה נעשית בריבית גבוהה ובסביבת אינפלציה גבוהה - החוב הוא כבר יקר, ועשוי להתייקר עוד יותר ככל שרמות הסיכון של המשק הישראלי יגדלו. במשרד האוצר מבקשים להרגיע ומסבירים כי הם לא רואים תרחיש שבו המלחמה תגיע לגודל של חבילת הסיוע של משבר הקורונה - 200 מיליארד שקל.
"משרד האוצר חייב לעבור למצב חירום כשעיקר תפקידו הוא לתת משאבים תקציביים למערכת הביטחון וגם למערכות האזרחיות ללא מכשולים בירוקרטיים ובמהירות", מסכם אריאב. זה חייב להיות המצפן: ניתן לצאת מהתקופה הזו חלשים ועם עשור אבוד, אך ניתן גם לנצל את המשבר ואת השעה הקשה כדי לבצע שינויים מבניים שיבטיחו תור זהב של כלכלת ישראל.
את הצעדים שיש לבצע כולם מכירים והם כתובים בכל דו”ח של משרד האוצר, בנק ישראל, ה־OECD וקרן המטבע הבינלאומית: רפורמות שיגבירו את התחרות ויורידו את יוקר המחיה, שילוב אוכלוסיות שלא משתתפות בשוק העבודה ובחברה הישראלית, השקעה בחינוך ומתן כלים לשוק העבודה העתידי והשקעה מסיבית בתשתיות. למרות ההמלצות הללו הממשלה בוחרת דווקא בכיוון ההפוך ומגדילה את הסיכוי לנזק כלכלי מתמשך מהמלחמה הנוכחית.
