בין וושינגטון לירושלים: האם גם בישראל מערכת המשפט בסכנה?
בין וושינגטון לירושלים: האם גם בישראל מערכת המשפט בסכנה?
פסק הדין של בית המשפט העליון בארה״ב בעניין הפלות מרמז על מה שצפוי אצלנו אם ברית הביביזם־כהניזם תצליח במלחמה שהכריזה נגד מערכת המשפט. נתניהו מעוניין בחיסול משפטו הפלילי, ובני בריתו מעוניינים לקדם את משפט ההלכה
1. בית המשפט העליון האמריקאי שלל זכות אדם (זכות אישה במקרה זה) פדרלית והפקיד אותה, ליתר דיוק הפקיר אותה, לידיהם של מחוקקים שיש ביניהם נאורים וגם לא מעט חשוכים. פסק הדין ביטל את פסיקת “רו נגד וייד”, המגנה על זכותן של נשים לעבור הפלה, ומדינת מיזורי היתה הראשונה להרים את הסמכות הזו לאסור הפלות. עוד 25 מדינות בדרך לאמץ אותה. שלוש הערות עקרוניות חשוב לצרף לדיון הזה. ראשית, לא מדובר בדיון לגיטימי על הזכות להפיל מול קדושת החיים. שכן החקיקה שתתאפשר בזכות פסק הדין תאסור הפלות כבר בשלבים הראשונים של ההיריון, גם כשהעובר טרם התפתח לחיים, וגם כשהוא נוצר מאונס או גילוי עריות. שנית, הדיון בקדושת החיים של עוברים אלה הוא לא פחות מגרוטסקי במדינה שמסרבת להגביל נשיאת נשק ומאפשרת לכל פסיכופת להיכנס לכל מקום ולרצוח ככל שתספיק המחסנית. שלישית, נשים בעלות אמצעים לא ייפגעו כי הן יוכלו לעבור למדינה נאורה יותר ולבצע הפלה. ייפגעו בעיקר נשים ונערות מוחלשות ועניות שגם כך חיות בסביבה ומשפחה עוינות להפלות, אבל המדינה עד כה הושיטה להן יד. מעתה, גם המדינה וגם המשפחה נגדן, וכאן גם אלוהים לא יעזור.
2. בארה"ב מזהים את פסק הדין הנורא הזה עם "בית המשפט של טראמפ". הרוב והמיעוט בבית המשפט העליון האמריקאי נקבעים לפי מינויי השופטים בידי הממשלים המתחלפים — רפובליקני ודמוקרטי. למרות ההבדל בשיטות, יש הרוצים לאמץ כאן את ה"הצלחה" האמריקאית שנרשמה בפרשת ההפלות. וזה מחזיר אותנו לעלייתו ונפילתו של החוק שהגישו שני הרפורמטורים המשפטיים, חברי הכנסת דודי אמסלם ומאי גולן — מינוי שופטים ישירות בידי הממשלה. אמסלם התעמת עם מערכת המשפט על רצונו למנות דירקטורים מחוץ לנבחרת הדירקטורים. עכשיו הוא משדרג את היוזמה לחיסול בפועל של הפרדת הרשויות. כיום הממשלה שולטת בכנסת מכוח הרוב הקואליציוני (אצל בנט־לפיד זה הצליח פחות, אבל זו השיטה), ועכשיו היא רוצה לשלוט גם על בתי המשפט. כל הרשויות יפרפרו עתה בתוך כפה של הממשלה. יש המרככים וטוענים שהצעת חוק מינוי שופטים בידי הממשלה היא סוג של "כרטיס צהוב" שהביביזם הוציא למדינת ישראל, ואפילו נתניהו לא ילך כל כך רחוק. אבל, אסור שהבחירות הקרובות יהיו הימור על הכוונות אלה.
3. פסק הדין האמריקאי, שמכוון נגד נשים, פועל גם בשירותה של השמרנות הדתית, של חוקי ההלכה. וזהו עוד לקח שמשליך למערכת הבחירות המתקרבת אצלנו. בישראל מתעצם המאבק בין הזהות היהודית והצביון הדמוקרטי. הסינתזה שניסו לבנות כאן למדינה כ”יהודית ודמוקרטית” מתגלה כאוקסימורון בדרך לקריסה. מערכת הבחירות הקרובה היא גם בחירה בין יהדות כהניסטית וחרד”לית לבין דמוקרטיה. המתח ביניהן הופקע לעוד זירה בקרב המדמם בין ימין לשמאל, בין שמרנים לליברלים, בין דתיים לחילוניים ואפילו בין יהודים לערבים. אין טעם לפתוח בדיון על ה”פייק” בהינדוס התודעה הזו, אבל קשה להתעלם ממיקומה ומזיהויה של מערכת המשפט – בצד הדמוקרטי, השמאלי, הליברלי, החילוני. מערכת שדוגלת בזכויות אדם (כולל להט"בים, פליטים, ערבים, נשים, רפורמים), שוויון, טוהר מידות, כל המרכיבים שברית הביביזם־כהניזם הכריזה עליהם מלחמת שמד.
וזה לא התחיל בהצעת החוק של אמסלם. זה התחיל בכתב האישום נגד נתניהו שהצליח לרתום את עניינו האישי למלחמת השמד הזו. סייע לכך מפגש האינטרסים עם בני בריתו הפוליטיים, הכהניסטים והחרדים — לחסל את מערכת המשפט במתכונתה הנוכחית. לא במקרה יצאו איומי הדי־9 (מוטי יוגב) ופיצוץ המערכת (יצחק פינדרוס) מכיוון הציונות הדתית והחרדים.
בני הברית האלה מעוניינים במשפט התורה וההלכה, נתניהו מעוניין בחיסול משפטו הפלילי. לשניהם אין עניין במערכת המשפט במתכונתה הנוכחית, במיוחד במעמדה העצמאי שאינו כפוף למשמעת שלטונית.
עבור נתניהו חיסול המשפט — ואם צריך חיסול מערכת המשפט — הוא תנאי קיומי, הישרדותי, לא פחות. השלמה והרכנת ראש מול כתב האישום מעולם לא היו אופציה עבורו. הודאה מצדו בלגיטימיות כתב האישום היא סוג של הודאה בהתנהלותו הפסולה, הפלילית, החזירית (הדס קליין בדרך לדוכן). לכן, הדרך היחידה לצאת מהצרה הזו היא להרוס את הלגיטימציה של המאשימה — מדינת ישראל ומוסדות האכיפה שלה: המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה. ואם צריך, גם השופטים. הנאשם הפך למאשים כי עבורו מדובר במשחק סכום אפס. זה או אני או אתם.
מכאן נולד האמיל זולא שלנו עם ה'אני מאשים' הכפול שלו – תפירת תיקים שנועדה להפלת מנהיג חזק מהימין. חלקה הראשון של הטענה מוקדש למופרכות פרטי האישום נגדו, חלקה השני נועד להאיר את המניע הפוליטי והאידיאולוגי – מזימה של השמאל. וזה מתקשר למיצובה של מערכת המשפט הישראלית כשמאל. אם היא לא היתה שמאל, לא היה לה עניין בהדחתו. ללא המיצוב הזה אין בה שימוש במערכת הבחירות הקרובה. היא שמאל כדי לשסות בה גם את החברים הדתיים, ואת צאן מרעיתו הביביסטי.
4. נתניהו לא היה מצליח במשימתו אלמלא גיבוי נרחב של אנשי ציבור ומשפט. הפוליטיקה הישראלית מלאה בממורמרים ונפגעים שנושאים עמם צלקות כתוצאה מחיכוך לא מוצלח במערכת. אריה דרעי הוא שחקן חוזר במערכת הפלילית, חיים רמון הורשע בהרשעה גבולית, יואב גלנט נוטר על טרפוד מינויו לרמטכ"ל, יובל שטייניץ השתולל כשר אוצר כשבג"ץ ביטל את הפרטת בתי הסוהר (עכשיו כשרעייתו מונתה לעליון הוא ירד קצת למדרון אחורי). שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן הניח עבור קבוצה זו את הטיעון להוכחת הפוליטיזציה והמגמתיות של הפרקליטות בכינון ובחירת המטרות של הארטילריה הפלילית. ולטיעון הזה נוהרים גם לא מעט משפטנים ועורכי דין שקושרים אליו את תלונותיהם, החל מהתנשאות דרך אכיפה בררנית ועד לפגיעה שיטתית בזכויות חשודים ונאשמים. ברמת התוכן יש גרעיני אמת בביקורות אלה, אבל נתניהו הצליח לארוז את הכל אל תוך "הפרוטוקולים של זקני המשפט", לפשקוויל הסתה שמוקיע את המערכת כגוף פוליטי ומזימתי שמצווה להחריבו. בשירות האינטרס האישי שלו ובשירות האינטרס הרעיוני של שותפיו הפוליטיים.
כבר ב־1996 למד נתניהו מהמנטור שלו, יועץ הבחירות האמריקאי ארתור פינקלשטיין, שסוד ההצלחה בבחירות הוא שקרים ושנאה. האסטרטגיה שהנחיל האמריקאי היא לא להתמקד בחזון והישגים, אלא במטרות שיש לשנוא ולפחד מהן. ואצל נתניהו הקבוצה הזו הולכת וגדלה: איראן, חיזבאללה, חמאס, פלסטינים, ערביי ישראל, השמאל. וגם התקשורת והמשפט. עדיין לא ברור מי יובלט יותר ומי פחות, אבל סביר להניח שמערכת המשפט תהיה בפרונט כאויב מרכזי.
5. ולסיום, בתמצית, שתי תשובות למכלול הטענות שמבססות את ה'אני מאשים' הביביסטי כלפי מערכת המשפט. ראשית, כתבי האישום נגד נתניהו נשענים על התנהלות אישית־רגולטורית־פוליטית שההסבר לה הצדיק הגשת כתב אישום בעיני פרקליטות ויועץ סבירים. גם אם מדובר בשדה תקדימי שטרם נחרש, וגם אם ההגנה יודעת להציב הסברים חלופיים שניתן לשקול כהטלת ספק סביר. למרות כל אלה, עדיין אין כאן תפירת תיק ובוודאי שלא ממניע פוליטי.
שנית, מערכת המשפט הישראלית נבנתה על אתוס משותף לכל הדמוקרטיות אחרי מלחמת העולם השנייה וכתוצאה מלקחיה — ביקורת אפקטיבית של שלטון שנוטה באופן טבעי לפגוע בזכויות מיעוטים וחלשים. במיוחד בישראל שאין בה בלמים ואיזונים משמעותיים מלבד בית המשפט. לא הכנסת, לא מבקר המדינה, לא התקשורת.
אין לנו ממשל נשיאותי שמאוזן מול קונגרס, ולא שיטת בחירות אזוריות, ולא שני בתים לפרלמנט, ולא כפיפות לאמנות זכויות אדם בינלאומיות. דווקא המצב הזה מחייב בית משפט עצמאי, חזק ונטול זיקה פוליטית. זו הסיבה שגם מבקרים כמוני של מערכת המשפט מעדיפים שתטעה ממקום של עוצמת יתר ולא ממקום של חולשת יתר.
וכמובן, לאלה שרוצים את משפט התורה וההלכה כתחליף: תאמינו לי שלא כדאי. אין במשפט התורה תשובות שמותאמות לניהול מדינה מודרנית במאה ה־21 ויש בו פוטנציאל פורה לפסיקה כמו שקיבלנו זה עתה מבית המשפט העליון האמריקאי.
