פרשנותחקירת אורנשטיין ונוה היא קדימון לחקירתה של מירי רגב
פרשנות
חקירת אורנשטיין ונוה היא קדימון לחקירתה של מירי רגב
בין פרשת אורנשטיין-נוה לבין פרשת מירי רגב יש דמיון רב: שתיהן שופכות אור על מינויים, על הקצאת משאבים ציבוריים ועל דינמיקות אנושיות מפוקפקות של אנשי ציבור שמפקיעים לכאורה את הנכסים הציבוריים שהופקדו בידם לטובת אינטרסים אישיים, מקצועיים ופוליטיים
הבוקר עוכבו לחקירה נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר איתן אורנשטיין וראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה. החשד: שוחד. העסקה שלכאורה נרקמה: מינוי-פינוי. כלומר, מינוי אורנשטיין לנשיא, בתמורה לפינוי שופטי הנזיקין ש״נוחים״ פחות לעורכי הדין הנזיקיסטים, ובהם ראש הלשכה עצמו שהוא בעל משרד נזיקין. זהו המתווה שהיום התבצע ה׳פרוץ׳ בחקירה שהפכה גלויה עם העיכוב.
לכאורה השם אמור להיות חסוי, אבל בהודעת המשטרה דובר על ״נשיא בית משפט מחוזי לשעבר״. הסניגורים החליטו, ובצדק, לוותר על החיסיון ולחסוך את המשחק התקשורתי המוכר המיותר והמייגע ל״זיהוי״ אותו נשיא עלום שם. לגבי נוה, נפוצה באילת השמועה שהוא נצפה בכנס לשכת עורכי הדין שמתקיים בעיר, אבל חיש מהר התבררה הטעות. לזיהוי המוטעה אחראית הקרחת של עו״ד ששי גז, שמרחוק נחזה בשגגה לנוה.
את עיכובם של אורנשטיין ונוה ניתן לראות כקדימון לעיכובה וחקירתה של השרה מירי רגב. בין שתי הפרשות יש דמיון גדול והבדל משמעותי. הדמיון מצוי בהגדרתה של איילת שקד – "כך נראה מפעל הנקניקיות מבפנים". שתי הפרשות שופכות אור על מינויים, על הקצאת משאבים ציבוריים, על דינמיקות אנושיות מפוקפקות שבהן מתנהלים אנשי ציבור שמפקיעים לכאורה את הנכסים הציבוריים שהופקדו בידם לטובת אינטרסים אישיים, מקצועיים ופוליטיים.
ההבדל הוא בחשד הפלילי, בסעיפי העבירה הרלוונטיים. בין השוחד שמיוחס לנוה ואורנשטיין לבין הפרת האמונים שניתן לייחס לשרה רגב. השוחד קשה יותר להוכחה. הוא דורש פיצוח המודעות של המשחד והמשוחד, כלומר פענוח צפונות מוחם ומניעיהם. ומכיוון שמדובר בחמורה שבעבירות הצווארון הלבן דורשת ההרשעה בשוחד שההסבר להתנהגות הצדדים יהיה חד משמעי ואינו ניתן לפרשנות מתחרה שסבירותה התרחשותה יספיק לזיכוי.
הפרת אמונים, לעומת זאת, קלה יותר להוכחה כי מדובר בהתנהגות שהפסול ממנה זועק למרחקים ואינו שנוי במחלוקת. גם כאן ניתן להציג פרשנות לגיטימית וכשרה לאירועים שתערער את מה שלכאורה אינו שנוי במחלוקת, אלא שההרשעה כפופה לפרשנות גמישה יותר שמציבה את הפגיעה ב״אמון הציבור״ כתנאי מרכזי וככל שההתנהלות מקוממת יותר קשה יותר להלבינה.
בשתי הפרשות יש לכאורה ראיות חזקות. הקלטות, ווטסאפים, מסמכים שמאפשרים לשופטים להעריך בעצמם את חומרת האירוע גם ללא פרשנותם הסותרת של התביעה וההגנה. נוה, אגב, ״איים״ בריאיון עם גיא פלג שברשותו הקלטות נוספות שירעידו את אמות הספים. מותר להניח שהאיום הזה עבד לטובתו בעבר כשנסגר התיק שהוכן נגדו בפרשת ה״מין תמורת מינוי״ והוחלט שלא להעמידו לדין בפרשת אתי כרייף. אלא שגם לאיומים יכול להיות גבול והפרקליטות לא תוכל להרשות לעצמה התקפלות נוספת מול מכונת ההקלטות של נוה.
ועוד הערה בשלב זה. שתי החקירות, זו שהחלה היום וזו שכנראה תתחיל מהוות שבירת בצורת בחזית שחיתויות הצווארון הלבן השלטוני-ציבורי. חזית שדממה תקופה ארוכה. היו לכך סיבות טובות. היועצת המשפטית לממשלה ממוקדת בעניינים אחרים, משטרת בן גביר הוסטה לאפיקים חילופיים, ואולי המערכות הורתעו אל מול ההפיכה המשטרית. ואולי, אשרי המאמין, פסה השחיתות מן הארץ.
מבחינה זו שתי הפרשות שניצבות לפתחנו הן סוג של חזרה לנורמליות. אבל, במציאות הפחות נורמלית שבו מערכות האכיפה הפכו ליעד של טינוף והשחרה מצד השלטון – הממשלה והקואליצייה. מי יודע, אולי הסימטריה בין אורנשטיין לרגב תשדר סוג של ״איזון״ באכיפה שתנטרל את הטענה ששוב מנסים להפיל שרה חזקה מהימין.
