אלמנות בעל כורחן
אלמנות בעל כורחן
התייחסותו של המוסד לביטוח הלאומי למסורבת גט בראי חוק הביטוח הלאומי, קצבת שאירים לאלמנה
חוק הביטוח הלאומי אשר נחקק לראשונה בשנת תשי"ב-1952 הוגדר במהותו כחוק סוציאלי חברתי שמטרתו דאגה לאזרח בעת אירוע של פגיעה / תאונה / מות, העלולים לפגוע ברווחתו הכלכלית. בהצעת החוק שהובאה בפני הכנסת ערב חקיקתו נאמר: "החוק המוצע הוא שלב ראשון של ביטוח סוציאלי כולל. בשלב ראשון זה מסדיר החוק, בהיקף מצומצם, את ענפי הביטוח לזקנה, למוות ולאמהות" (מתוך דברי ההסבר להצעת החוק, פורסם ברשומות ביום 11.9.1951, תשי"א.).
בהתאם לעיקרון זה, נקבע בסעיף 11 לחוק המקורי, הסדר הקובע כי במותו של אדם, יקבלו שאיריו ("התלויים") קצבה חודשית ("מבוטח שנפטר, ישלם המוסד קצבת תלויים חדשית או מענק לפי התוספת השנייה.." [חוק הביטוח הלאומי המקורי משנת 1952].). על מנת שאלמנה תחשב כשאירה לצורך קבלת קצבה זו, נקבע כי עליה להיות נשואה למנוח לכל הפחות 3 שנים וכן לעמוד באחד משני התנאים שלהלן; (1) "עיקר פרנסתה עליו" (2) "הוא חייב במזונותיה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך, ואין לה מקור הכנסה אחר כדי מחייתה"( סעיף 1 (ב) בהצעת חוק הביטוח הלאומי, תשי"א-1951).
עם השנים, שונה סעיף זה מספר פעמים תוך שהוא מגביל ומצמצם יותר ויותר את הגדרתה של אשה כ"אלמנה" לצורכי ביטוח שאירים. הגדרה זו, מצוייה כיום בסעיף 238 לחוק. בהתאם להוראות הסעיף, אשה לא תחשב כאלמנה לצורכי ביטוח שאירים כאשר "הייתה נפרדת מבעלה שלוש שנים לפחות, ולא הייתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין... או על פי הסכם..".
במצב דברים זה, אישה אשר הייתה מסורבת גט מבעלה משך שנים ארוכות, נאלצת לקבל "טריקת דלת" נוספת והפעם, מהמוסד לביטוח לאומי אשר לא מכיר בה כאלמנה לצרכי זכאות לקצבה.
לא דיי בכך שבמשך שנים רבות ניהלה האשה מאבק מתיש כלכלית ונפשית לצאת לחופשי ולקבל את גיטה ובכל זאת נותרה "נשואה" בעל כורחה, כעת מבהיר לה המוסד לביטוח לאומי כי הוא כופר בהגדרתה זו וכפועל יוצא, לא תהא זכאית לקצבת שאירים כ"אלמנתו" של המנוח. בכך, מערים ביטוח לאומי קשיים נוספים מעבר לקושי הרב שעברה אשה זו, טרם פטירתו של בעלה, סבל אשר יכול להימשך שנים רבות.
(מקרה צביה גורודצקי אשר הייתה עגונה 20 שנה (!) עד אשר ביה"ד פרטי שחרר אותה מעגינותה.)
הנתונים מלמדים כי מרביתם של סרבני הגט המשתמשים בכוחם זה "להחזיק" את האשה בעל כורחה, רק בשל יכולתם לעשות כן(בהתאם להלכה היהודית, גט מעושה אשר ניתן ע"י הבעל שלא מרצונו החופשי הנו פסול. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ"ח עמוד ב'.), משתמשים בהתנהגות אלימה מעין זו, גם בתקופת החיים המשותפים ולמעשה, מרבית הנשים העגונות סבלו מאלימות פיזית קשה מבן זוגן בתקופת הנישואין.
נתון זה, יש בו כדי להדגיש עד כמה לשון החוק הדורשת "פסק דין למזונותיה של האשה" או "הסכם בכתב" בו מתחייב הבעל לעשות כן, הנה בבחינת "לעג לרש" שכן, בעל המסרב ליתן לאשה את גיטה בוודאי לא יחתום על הסכם לתשלום מזונותיה, כמו כן, גם הדרישה למגורים משותפים אינה אפשרית לאור הנתונים על אלימות קשה מצד גברים אלו, אשר היא הגורם המרכזי לרצונה של האשה להתגרש, ולעזיבתה את הבית על מנת להציל את חייה ואת חיי הילדים.
עיוות דין זה, הגיע לפתחו של בית משפט מספר פעמים(עב"ל (ארצי) 25651-11-15 אביבה חיים נ' המוסד לביטוח לאומי, ב"ל (ב"ש) 16601-07-17 מאיה מלכה ג'ורנו נ' המוסד לביטוח לאומי.), כאשר האלמנה, מסורבת הגט, נאלצה לתבוע את המוסד לביטוח לאומי לאחר שלא הכיר בה כ"אלמנה" בהתאם לסעיף 238 לחוק.
נראה כי ביהמ"ש עצמו, ער לקושי הרב שיש בסעיף זה, בכל הנוגע למקרה ייחודי זה של נשים מסורבות גט, אשר הותרתן ללא קצבת שאירים, יש בה משום 'הוספת חטא על פשע' מעבר לעוול הנוראי שכבר נגרם להן ע"י בן זוגן.
בפסק דינה של כב' השופטת אורית יעקבס מיום 2 באפריל 2008(ב"ל (נצרת) 2276/06 אילנה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי), בראותה את העוול הכבד אשר עוברת העגונה שבפניה, פנתה כב' השופטת אל המוסד לביטוח לאומי לבצע לאלתר שינוי בחקיקה על מנת לעשות צדק עם אלמנות אלו, אשר יוצאות נפסדות הן בהיותן כבולות בקשרי הנישואין מחד, והן בהיותן מנושלות מזכויותיהן כ"אלמנה" מאידך.
כך סיימה כב' השופטת יעקבס את פסק דינה; "מתבקש הנתבע ליזום שינוי חקיקה וכן מתבקשת מזכירות בית הדין להעביר העתק מפסק הדין ליועץ המשפטי של משרד הרווחה על מנת שישקול ליזום שינוי חקיקה בכל הקשור לסעיף 238 לחוק".
על אף השנים שחלפו, לא נעשה כל שינוי חקיקה בסעיף בעייתי זה, ונראה כי "זעקת העגונות" נותרה בחוסר כל. אמנם נראה כי בשנים האחרונות, יצאה הבשורה דווקא מבתי המשפט עצמם אשר החליטו לעשות צדק עם העגונות, ואולם, במקום שיאלצו השופטים הנכבדים להביא 'מן הגורן ומן היקב' הסברים לפסיקתם רק בשל רצונם לעשות צדק, ראוי ונכון היה לו ייעשה שינוי חקיקה מסודר בסעיף זה, גם עבור אותן עגונות רבות אשר אין בכיסן את היכולת הכלכלית לפנות בתביעה מול המוסד לביטוח לאומי, אשר הפיצוי הכספי המועט בקצבת השאירים, יש בו כדי לסייע בידן בשארית חייהן לאחר שנים ארוכות של סבל.
מאת עו"ד יוסף גביזון – שותף ועו"ד יעל פישר, משרד עו"ד ונוטריון משה גביזון
