דעהחיסון חברתי: לבטל את מצב החירום במשק
דעה
חיסון חברתי: לבטל את מצב החירום במשק
בימים הקרובים יוחלט האם יוארך שוב תוקף 'חוק הסמכויות המיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש', המקנה לממשלה סמכויות חקיקה מיוחדות בעת מצב חירום הנגרם כתוצאה מנגיף הקורונה. אולם לנוכח הנתונים הנוכחיים, דחוף להתמודד כעת ביתר שאת עם הפגיעה החברתית והכלכלית שגרמו ההגבלות
בימים הקרובים יוחלט האם יוארך שוב תוקף 'חוק הסמכויות המיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש', המקנה לממשלה סמכויות חקיקה מיוחדות בעת מצב חירום הנגרם כתוצאה מנגיף הקורונה.
כרופאה, חוקרת ומנהלת במערכת הבריאות הציבורית, וגם כאזרחית ישראלית אשר אופייה של החברה הישראלית יקר לליבה, אני סבורה שאין להאריך את חוק הסמכויות ויש לבטל את מצב החירום באופן מיידי.
בשנתיים האחרונות למדנו שהופעת הנגיף היא גלית - הנגיף 'מגיע', גורם לעלייה בהדבקות ובתחלואה ואז 'דועך'.
למדנו שמחלת הקורונה הינה תלוית-גיל, קרי כמעט ואינה פוגעת קשה בצעירים אך עלולה להיות קטלנית בקשישים. נוכחנו שהחיסון מצליח להקטין תחלואה קשה ותמותה, אך אינו מצליח למנוע את העברת הנגיף באוכלוסייה באופן משמעותי ולאורך זמן ואינו מונע הופעת גלי הדבקה עתידיים.
למרבה הצער, החיסון אינו מונע הידבקות והדבקה בזן הדומיננטי הנוכחי – האומיקרון. עוד אנו רואים שהנגיף יוצר וריאנטים עם הזמן, ושעד עתה כל וריאנט שהפך דומיננטי היה מדבק יותר ומסוכן פחות מקודמיו. כעת, כשישה שבועות בתוך גל האומיקרון, כמות ההדבקות בנגיף היא גבוהה מאד, אך התחלואה הקשה כתוצאה ישירה מהנגיף היא לא גבוהה, איננה ממלאת את יחידות הטיפול הנמרץ וכמעט ואינה גורמת לתמותה ישירה.
לראשונה מאז החלה המגפה, רופאים מדברים באופן פומבי על ההבחנה המתבקשת בין 'תמותה מקורונה' ל'תמותה עם קורונה', קרי תמותה של אנשים שחלו ואושפזו משלל סיבות וגם נדבקו בנגיף, אך שהקורונה לא היתה סיבת מותם. על אף שהבחנה כזו התקיימה גם בעבר בכל גל וגל, כעת נוצרה אווירה ציבורית שמאפשרת שיח פתוח וכן בנושא זה.
כמובן ש'הנבואה ניתנה לטפשים', ואיש אינו יכול לומר האם גל האומיקרון הוא האחרון או האם יהיו גלי הדבקה נוספים אחריו. כך בדומה, לא ניתן לומר האם וריאנט עתידי יהיה אף הוא מדבק יותר ואלים פחות, והאם יהיה רגיש או עמיד לחיסון.
ודווקא משום חוסר הוודאות הזה – אסור לנו בשום אופן לוותר על עקרונות היסוד שלנו ולזנוח את ערכי הליבה שלנו כחברה אנושית, ליברלית ודמוקרטית.
בשנתיים האחרונות קרו תהליכים מסוכנים ומפחידים בחברה שלנו; ביניהם ניתן למנות - מגבלות דרקוניות על תנועה כגון סגירת גני המשחקים לשימושם של ילדים קטנים; פגיעה חמורה ביותר בכלכלה ובעסקים; פגיעה קשה בעולם התרבות והספורט; פגיעה חמורה בחינוך הילדים ובשגרת חייהם, שגררה פגיעה אנושה במצבם הנפשי ועלייה משמעותית באלימות בחברת הילדים ובכלל; השתת מצב חרום מתמשך על פני שנתיים ; שינוי מהותי בפרקטיקה הרפואית ואובדן הזכות הבסיסית של הרופאים לומר את אשר על ליבם; הפחדה, שיסוי אזרחים אלו באלו ופגיעה אנושה בחוסן האזרחי של החברה.
למרבה הצער, לא נראה כי התהליכים ההרסניים הללו שינו באופן מהותי את הופעתם של גלי הקורונה, ולא נראה כי ישנו הבדל מהותי כלשהו, בכל הנוגע למגפה, בין מדינות שנקטו כך או אחרת.
ומנגד, היום אנחנו כבר יודעים כי ישנם דרכים להתמודד עם מחלת הקורונה. היום ידוע הרבה על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בעת עליית גל. כבר ידוע לא מעט על חשיבות ואופן הטיפול המוקדם במחלה, וכבר פותחו תרופות כנגד המחלה. החיסון מקנה הגנה טובה מפני תחלואה קשה ותמותה מקורונה, גם אם יעילותו במניעת הדבקה נמוכה ושוככת עם הזמן.
אז למרות שלעולם לא נוכל למנוע את כל מקרי התחלואה והתמותה מקורונה - זוהי אמת שיש להכיר בה - יש גם להודות שהמגפה מעולם לא איימה על האנושות או על החברה הישראלית. לא במרץ 2020, לא מאז, ולא כעת. אין שום סיבה לחשוב שאמת זו תשתנה בעתיד.
כעת, בתחילת שנה אזרחית ובאיבו של גל חמישי במספר, שוב ישנה כוונה להאריך את חוק הסמכויות, חוק שפוגע אנושות בעמוד תווך איתן של הדמוקרטיה שלנו – הפרדת הרשויות, ומשבש את האיזונים העדינים ביותר של הדמוקרטיה שלנו, דמוקרטיה שהיא שברירית ממילא.
אבל אין כעת מצב חירום, ויש לחזור במהירות לשגרה. יש להפסיק עם הבדיקות האינסופיות והבידודים האינסופיים, כפי שהומלץ בסוף השבוע האחרון על ידי ארגון רופאי בריאות הציבור.
ומה, אם כן, יש לעשות כעת?
ראשית, יש לקחת את כל התקציבים המוקצים כעת לבדיקות המוניות, לבידודים המוניים ולתעמולה – ולהשקיע אותם במערכת הבריאות: בהכשרת אנשי צוות, בהחזרת הרפואה הפנימית ורפואת הטיפול הנמרץ למקומם הראוי בלב העשייה הקלינית, בקניית ציוד רפואי, בפתיחת מחלקות חדשות, בהכשרת צוותים סיעודיים ופרה-רפואיים, בהוספת אלפי תקנים חסרים, בפתיחת בתי ספר לרפואה ולסיעוד, ועוד ועוד. עוד יש להשקיע בחינוך וברווחה, ויש לשקם את הכלכלה.
שנית, יש להכיר בכך שמחלת הקורונה היא רק אחת מהסכנות הבריאותיות שישנן, בפרט של קשישים ואנשים עם גורמי סיכון, ולצערנו לא היחידה. ההתמודדות עם המגפה חייבת לקחת בחשבון את האופי הגלי שלה ואת הדיפרנציאל הגילאי שלה. יש להפסיק לשים את הדגש הבריאותי והציבורי אך ורק על הנגיף הזה ולהזניח את שאר האספקטים של בריאות הציבור. שלישית, יש להפסיק את ההפחדה והשיסוי של אוכלוסיות אלו באלו. רביעית, אסור לפגוע בעיקרון הריבונות הרפואית של אדם על גופו, ואסור להדיר אנשים על סמך בחירותיהם הרפואיות. במשתמע, יש לבטל את התו הירוק לאלתר.
ולסיום- יש להחזיר לרופאים ולרופאות את הזכות לעזור למטופליהם למיטב הבנתם – זהו עמוד התווך של יחסי רופא-חולה, והמהות של הרפואה האנושית והחומלת. הדבר יחזיר באופן מיידי את האמון בין הציבור לרופאיו, ויעזור בשיקום החברה הישראלית לקראת האתגרים שעוד צפויים לה.
רק משננקוט בצעדים אלו, נוכל 'לנצח' את המגיפה – לא כי הנגיף יעלם, אלא כי רוח האדם תנצח.
ד"ר רעיה ליבוביץ היא מנהלת המכון האונקולוגי בבית חולים 'שמיר' וחברת סגל בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. היא חברה בקבוצת הרופאים 'אפשר גם אחרת', המציעה דרך התמודדות חלופית עם מגיפת הקורונה.
הדברים המובעים בכתבה הם דעתה האישית בלבד.
