פרשנותהקו של ליברמן: לא להיות נתניהו
פרשנות
הקו של ליברמן: לא להיות נתניהו
הנאום של שר האוצר השבוע בכנסת נראה כמו ההימור הפוליטי הכי גדול שלו. תוכנית העבודה שהציג נראית כמו כל מה שמנוגד למורשת נתניהו: לשמור על הקופה הציבורית, לא להתפתות לכלכלת בחירות ולהיות שר אוצר במשרה מלאה
כדאי להקשיב היטב לפרק הכלכלי בנאומו של שר האוצר אביגדור ליברמן, אתמול בפתח מושב הקיץ של הכנסת. מילותיו נבחרו בקפידה וניכר כי שר האוצר מרגיש נוח בתפקיד, עשה שיעורי בית והכין את מסריו לציבור.
1. המסר הראשון נוגע לגירעון. הממשלה שבה הוא מכהן חיסלה אותו הלכה למעשה - שיעורו צנח באפריל לכ־0.5% תוצר - ורשמה בפעם הראשונה בהיסטוריה ארבעה חודשים רצופים של עודף תקציבי. מיד אחרי הצגת הנתון הוא הזכיר את 2019, שהייתה שנת שיא בפופוליזם הכלכלי של הצמד "נתניהו־כחלון", שלמרות שנהנו מצמיחה נאה הגישו גירעון של 3.7%. "עולם שלישי" חיווה ליברמן את דעתו.
ההישג הפיסקאלי כשלעצמו נאה, אך העובדה שליברמן הציג אותו כהישג היא יוצאת דופן. הרי משה כחלון תמיד הסביר ש"הכסף בקופה הוא של הציבור ולכן צריכים להחזיר אותו אליו". גם ב־2007, ממשלת ישראל סיימה את השנה עם גירעון כמעט אפסי – אך ביקשה להצניע את האירוע. למראה הנתונים חששו אז מפני כותרות על "עודף תקציבי" בעיתונות הכלכלית שעשויות לגרום לשיטפון של דרישות תקציביות מצד חברי כנסת. לכן באגף התקציבים העדיפו להקדים רישום של הוצאות כדי שיהיה רשום "גירעון".
במשרד האוצר של ליברמן עודף תקציבי היא גאווה ולכן הביקורת על ה"פופוליזם הכלכלי".
2. המסר השני נוגע לתקציב. גם כאן ליברמן מבקש לנגח את נתניהו – הפעם יחד עם שר האוצר לשעבר ישראל כץ. השניים רצו להמציא את הגלגל מחדש בזמן הקורונה, כאשר החליטו שמדינת ישראל לא צריכה תקציב והכריזו. "העברנו תקציב, הוא 413 מיליארד שקל. זה התקציב ל־2021". למי שכבר שכח, תקציב 2021 היה בעצם תקציב המשכי של 2019, שאושר ב־2018. זה היה תקציב של קיפאון, של עצירת המשק והרפורמות. ליברמן מבקש להחזיר עטרה ליושנה: ממשלת ישראל היא זו שתקצה לאזרחיה את משאביה דרך התקציב - כמקובל בכל מדינה מתוקנת. רק דרך תקציב - זה הכלי לחלוקה. וזאת, למרות שהתקציב מחייב, מגביל ולא מאפשר לחלק צ'ופרים לפי סקרים ואינטרסים פוליטיים. תקציב זה תכנון, פקידים, תחזיות ומצגות. לכן ליברמן דיבר על "קניבליזציה של התקציב" ו"כלכלת בחירות" - סימן היכר של המדיניות הכלכלית ששררה כאן בין 2015 עד להחלפת ממשלת נתניהו.
לליברמן, שועל ותיק בזירה הפוליטית, יש גם מסר לציבור, לאופוזיציה, ולחבריו ושותפיו בקואליציה: אין כלכלת בחירות - כי אין בחירות. הממשלה הזו ממשיכה הלאה.
3. המסר השלישי נוגע לעקרונות. ליברמן רוצה לפעול לפי חמשת הממים של זאב ז'בוטינסקי - לפיהם על המדינה לספק לאזרח מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. בניגוד למה שנהוג לחשוב, יו''ר בית"ר הוא ימין פוליטי אך אינו ימין כלכלי, הוא יותר מזכיר את המדינות הסקנדינביות. רוב השווקים בסקנדינביה – הידועה ברמת החיים הטובה שלה - חופשיים ותחרותיים. רק השירותים הקריטיים, הממים של ז'בוטינסקי בתוספת ביטחון, חייבים להיות מסופקים על ידי המדינה. לכן ליברמן בחר בז'בוטינסקי: ניצי וימני בגישה הפוליטית־מדינית־צבאית, אך יותר "סוציאל־דמוקרטי" בהיבט הכלכלי־חברתי. לכן הוא רוצה יותר תקציב (הוצאה ממשלתית) ויותר רפורמות (רגולציה והתערבות ממשלתית בכשלי שוק או ניצול קרטליסטי).
4. המסרים של ליברמן טומנים בחובם הימור פוליטי שלא נראה מאז ימי "שר האוצר נתניהו" ב־2005-2003, שמיסד אז בכלכלת ישראל את הניהול המאקרו־כלכלי המודרני. "כלכלת בחירות לא עוזרת אלקטורלית ולא פוליטית", אמר שר האוצר בנאומו בכנסת. כלומר, ליברמן הולך על כל הקופה - הוא רוצה להיות נתניהו של 2003 על סטרואידים.
תזכורת: ב־2006 נתניהו קיבל את סטירת הלחי הפוליטית של חייו, כאשר ראה איך הקשיחות והמקצועיות של מדיניותו הכלכלית הפכו את 27 המנדטים של הליכוד וראשות ממשלה ל־12 מנדטים ששלחו אותו לספסלי האופוזיציה. זו ההתרסקות הגדולה ביותר של הליכוד מאז שמנחם בגין כבש את השלטון. האירוע הזה היה מכונן – לא רק עבור נתניהו - ולקחיו נלמדו. מאז ניכר שלא היה פוליטיקאי אחד, שלא אימץ את הנרטיב של נתניהו ראש הממשלה (להבדיל משר האוצר): לפנק, לפנק לפנק, בלי לריב עם אף אחד.
הפרדיגמה של ליברמן, שעבורו 12 מנדטים הם הכפלת כוח ולא אסון אלקטורלי ולכן אין לו הרבה מה להפסיד, תעמוד למבחן. על רקע ההתייקרויות בסופר ובתחנות הדלק, הציבור מבקש ממנו הקלות. זאת, למרות שהאינפלציה היא תופעה עולמית ושיעורה בישראל עומד על פחות מחצי מבשאר העולם. בנוסף, מיגורה היא בתחום הסמכויות של בנק ישראל ולא של האוצר.
ליברמן מבקש לחבק את כל העקרונות שנתניהו ויתר עליהם כדי להישאר בשלטון: לחגוג את חיסול הגירעון, להעלות על נס את העודף התקציבי, להציב את השמירה על הקופה הציבורית כיעד עליון, להלל את התקציב ככלי תכנון ולבוז ל"כלכלת בחירות".
ימים יגידו אם האוצר עבורו היה קרש קפיצה לראשות הממשלה (ישנו כבר תקדים לראש ממשלה עם שישה מנדטים) או ל"ארון קבורה פוליטית" כפי שנהוג לחשוב.
