דעהכיצד ניתן לשלב חינוך מיני ומגדרי במערכת החינוך?
דעה
כיצד ניתן לשלב חינוך מיני ומגדרי במערכת החינוך?
המושל הרפובליקני של פלורידה חתם על הצעת חוק לפיה ייאסר על מוסדות החינוך הציבוריים במדינה לעסוק בנטייה מינית וזהות מגדרית מגיל הגן ועד כיתה ג'; הוויכוח המיני-מגדרי שהחוק מעלה רלוונטי מתמיד לישראל; יש לעודד את כל זרמי החינוך להקנות חינוך מיני ומגדרי לבוגריהם כמקצוע ליבה
לאחרונה חתם המושל הרפובליקני של פלורידה על הצעת חוק שנויה במחלוקת, לפיה ייאסר על מוסדות החינוך הציבוריים במדינה לעסוק בנטייה מינית וזהות מגדרית מגיל הגן ועד כיתה ג' (גיל 9). על פי חוק זכויות ההורים בחינוך, המכונה בתקשורת "חוק אל תגידו הומו" - אין לעסוק בהוראה או בהדרכה על נטייה מינית או זהות מגדרית באופן שאינו "מתאים לתלמידים בהתאם לגילם או להתפתחותם". החוק החדש מתיר להורים לתבוע את הרשויות בגין הפרת החוק, ומשמעותו המעשית היא שייאסר מעתה על צוות החינוך להקריא סיפורים או להקרין סרטים שיש בהם דמויות להט"ביות או לקיים דיון כלשהו בעניין.
החוק עורר סערה בארצות הברית, בעוד תומכיו טוענים כי דיונים על זהות מינית ומגדרית צריכים להיעשות על ידי הוריו של ילד, ואין זה מתפקידה של מערכת החינוך להתערב בנושא. המתנגדים, ובראשם ארגוני זכויות אזרח ופעילים בקהילת הלהט"ב, טוענים שהחוק החדש יגרום לבידודם החברתי של ילדים המתלבטים בזהותם המינית, ויחזק סטיגמות שליליות ודעות קדומות בנוגע לזהות מגדרית אלטרנטיבית. לטענתם, בתי הספר צריכים להיות מקום ליברלי ומכיל שדנים בו בכל נושא בפתיחות, ובוודאי בעידן הנוכחי.
הוויכוח החינוכי-מגדרי הזה רלוונטי מתמיד לנעשה בישראל. מצד אחד, הזהות המגדרית הא-בינארית מקבלת ומאפשרת כמעט כל ביטוי ומשיכה מינית, והיא כאן כדי להישאר. מטרתו העיקרית של החינוך היא לא רק להכין את הדור הבא לעולם, אלא גם לחנך לסובלנות, לקבלת האחר, ובסופו של דבר להפוך את העולם למקום טוב ואנושי יותר. אין שום סיבה שמשיכה בין בני אותו מין תהפוך לטאבו בחינוך של 2022, ושילדים לא יקבלו כבר בשנותיהם הראשונות את הלגיטימציה למשיכתם המינית, בלי לחוש כל בושה או אשמה.
מנגד – זכותם של הורים על חינוך ילדיהם היא זכות בסיסית ועליונה המוקנית בחוק הישראלי לכל הורה. על פי החוק בישראל, ההורים גוברים על המדינה באחריות על חינוך ילדיהם, ומוטלת עליהם החובה, כמו גם הזכות, לקבוע באיזה זרם חינוך יחונכו ילדיהם ולאיזה תכנים ייחשפו.
מעבר לכך שכ-30% מהישראלים ממוצא יהודי שומרים על אורח חיים דתי, חלקים רחבים יותר באוכלוסייה שומרים על מסורת ישראל. במגזר הערבי אחוזים אלה גבוהים עוד יותר. רוב ההורים המסורתיים והדתיים לא רואים בחיוב את החלוקה המגדרית החדשה, מסתייגים ממנה, וחשים כלפיה תרעומת ודחייה. הורים אלה חוששים שילדיהם ייחשפו לאזכורים הכוללים זוגיות חד-מינית וזהות להט"בית, הסותרות באופן מהותי את אמונתם וערכיהם.
אז איך יוצאים מהפלונטר בלי לפגוע בשום מגזר באוכלוסייה, ובלי לעבור על החוק, תוך מתן חופש הכרעה לכל הורה והורה לגבי חינוך ילדיו? הדבר נראה לרבים כריבוע המעגל, ולא בכדי.
אני טוענת שבהחלט יש להתחשב באמונתם של ההורים, ואסור לכפות על איש לחנך את ילדיו בניגוד לערכיו, אך כשם שלימודי ליבה מהווים חובה במסגרת הלימודית הממלכתית בישראל וכרטיס כניסה ללימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה, כך גם נושא הזהות המגדרית חייב להיכלל בהם ולהשתלב בתוכנית הלימודים, לפחות של הכיתות הגבוהות.
הדבר יאפשר שיח מכבד, מתקדם וחותר לשוויון וסובלנות בחלקים גדולים בחברה הישראלית. מן הסתם יש להמשיך את הסטטוס קוו לפיו כל זרם חינוך אחראי על התכנים המועברים בו, והמדינה לא כופה עליו תכנים, אלא מפקחת ובעיקר מעודדת את בוגריו לרכוש ידע וכלים שיהפכו אותם לאזרחים מועילים לחברה.
על כן דין מגדר כדין מתמטיקה, אנגלית ופיזיקה. יש לעודד את כל זרמי החינוך להקנות אותם לבוגריהם, ויש לאפשר הקלות בקבלה למוסדות השכלה ולחברות ממשלתיות למי שהשלים את לימודי הליבה הללו.
לנגד עינינו חייב לעמוד בסופו של יום ערך אחד מרכזי – טובת הילד. אם לא נאפשר לילדינו את החופש לחיות בשלום עם זהותם המינית, אנו גוזרים עליהם ועל דורם אומללות מתמשכת, שממנה סבלו כל הדורות שקדמו לנו.
עינבר לב היא עורכת דין למשפחה, המתמחה בסוגיות מגדר, הסכמי הורות משותפים, אימוץ ופונדקאות
