צועדת לאחור: ישראל ירדה מתחת לממוצע ה-OECD בשיעור הצעירים בעלי תואר אקדמי
צועדת לאחור: ישראל ירדה מתחת לממוצע ה-OECD בשיעור הצעירים בעלי תואר אקדמי
לפי שנתון החינוך של ה-OECD, בזמן ששיעור הצעירים האקדמאים בישראל דורך במקום על 46%, במדינות המפותחות הוא טיפס ל-47%. במקביל, ישראל במקום ה-8 במדינות המפותחות בשיעור הצעירים חסרי המעש והוצאות הממשלה לילד בגיל הרך הן 8% בלבד מממוצע המדינות המפותחות
ישראל הולכת ומאבדת את אחד היתרונות העיקריים שלה בתחום החינוך - שיעור האקדמאים (אנשים בעלי תואר אקדמי) הגבוה באוכלוסייה. היא כבר ירדה אל מתחת לממוצע המדינות המפותחות בשיעור הצעירים האקדמאים (בני 25-34). אם ב-2015 היתה ישראל במקום ה-14 בין המדינות המפותחות, הרי שב-2022 ירדה ישראל אל המקום ה-20. הסיבה לכך היא שישראל דרכה במקום בשיעור הצעירים האקדמאים על 46%. זאת בעוד ממוצע המדינות המפותחות עלה ב-6 נקודות אחוז מ-41% ל-47%.
ישראל, פינלנד ופולין הן המדינות היחידות שלא נרשמה בהן כל עלייה (פולין ירדה ב-3 נקודת אחוז). כך עולה מנתוני שנתון החינוך של ה-OECD "מבט לחינוך 2023" שמתפרסם היום (ג'). לשם השוואה, בדרום קוריאה המוליכה בקרב המדינות המפותחות, 70% מהצעירים אקדמאים. אירלנד, המתחרה העיקרית של ישראל בתחום ההייטק רביעית עם 63%. טורקיה עלתה ב-13 נקודות אחוז.
התוצאה: ישראל כבר ירדה מהמקום הרביעי בשנים קודמות לחמישי בעולם בשיעור האקדמאים הכללי באוכלוסייה הבוגרת (גילאי 25-64) עם 51% אקדמאים. ראשונה קנדה עם 63%. אלא שלמקום של ישראל שותפות ארבע מדינות וקרובות מאוד אלינו עוד ארבע. הדריכה באחוז הצעירים האקדמאים בישראל עתידה לגרום בשנים הקרובות גם לנפילה של ישראל בדירוג האקדמאים בכלל האוכלוסייה.
ההוצאה הציבורית (הממשלתית) לילד בגיל הרך בישראל ב-2020 עמדה על 930 דולר (מותאם כוח קניה) לילד בגילאי 0-2). בנתון זה ישראל היא לא רק האחרונה ב-OECD - היא מהווה 1/12.5 (8%) מממוצע ה-OECD שעומד על 11,570 דולר. זו גם ירידה מהסכום העלוב בפני עצמו של 1,075 דולר ב-2019. אוסטרליה השנייה מהסוף מוציאה 5,600 דולר בשנה לכל פעוט - פי שישה מישראל. גם בהוצאה הלאומית (שכוללת את ההוצאה הציבורית והפרטית) ישראל אחרונה.
בכל שנה נתוני שנתון החינוך של המדינות המפותחות מזכירים לקורא הישראלי שלמרות שכל המחקרים מוכיחים שההשקעה בגיל הרך היא החשובה ביותר לעתיד הילד וגם המשתלמת ביותר כלכלית, ההשקעה בישראל אפסית ועלובה. הממשלה מסתפקת בסבסוד חלקי למעונות הציבוריים ששליש ממנו מופנה למשפחות אברכים.
שנתון החינוך של ה-OECD כולל נתון אחד אמיתי אבל מטעה מאוד, זה שלפיו ישראל מוליכה בקביעות בראש טבלת ההוצאה הלאומית למוסדות חינוך ביחס לתוצר המקומי הגולמי. ב-2020 הוציאה ישראל 4.8% מהתמ"ג על חינוך - יותר מכל מדינה מפותחת אחרת. ממוצע המדינות המפותחות עומד על 3.4% מהתמ"ג. הסיבה שזהו נתון מטעה היא ששיעור פריון הילודה בישראל כמעט כפול מממוצע ה-OECD. כלומר, ראוי היה שבישראל יוקדשו כמעט 7% מהתמ"ג לחינוך ולא פחות מ-5%. זה כמובן בלתי אפשרי בגלל תקציב הביטחון הגדול ופריון העבודה הנמוך בארץ.
הנתון שמשקף באמת את מקום החינוך בסדר העדיפויות הלאומי הוא ההוצאה הלאומית לתלמיד ביחס לתמ"ג לנפש. בדיקת הנתון הזה מבטלת מיד את הרושם המוטעה שישראל באמת מאמינה בחינוך. בטבלה הזו ישראל במקום ה-13 מהסוף עם השקעה של כ-9,800 דולר מותאם ערך קניה, הרבה פחות מממוצע ה-OECD שעומד על 11,400 דולר. בנורבגיה, אוסטריה, איסלנד, ארצות הברית ודרום קוריאה מוציאים יותר מ-15 אלף דולר. בלוקסמבורג שבמקום הראשון כמעט 25 אלף דולר בשנה.
עוד נתון מדאיג במיוחד: ישראל במקום השמיני בין 35 המדינות המפותחות בשיעור הצעירים (גילאי 18-24) חסרי המעש (לא עובדים ולא לומדים) עם 17.5%. זאת מול ממוצע OECD של 14.7%. הנתונים מעודכנים לשנת 2022, כלומר משקפים את שעור ההתאוששות או חוסר ההתאוששות של הצעירים אחרי משבר הקורונה. לפני ישראל בשיעור חסרי המעש ממוקמות המדינות החלשות ב-OECD כמו טורקיה וקולומביה, וכן מדינות אירופה שנמצאת במשבר כלכלי כמו יוון ואיטליה. בהולנד - האחרונה בדירוג שבה המצב הטוב ביותר - עומד שיעור חסרי המעש על 4.1% בלבד.
ישראל ממשיכה גם ב-2023 להיות האלופה הבלתי מעורערת של ימי הלימודים בין המדינות המפותחות עם 209 ימי לימוד בבתי הספר היסודיים לעומת ממוצע OECD של 186 יום. במקום האחרון נמצאת לטביה עם 169 יום, כלומר לומדים שם פחות מחצי ממספר הימים בשנה. צריך לזכור שבכל המדינות המפותחות חוץ מישראל יש שבוע לימודים של חמישה ימים, מה שמוריד אצלן 37 ימי לימוד.
כמו שהלך והתברר בשנים האחרונות, העומס הגדול מאוד של ימי חופשה המוטל על ההורים בישראל אינו נובע מכמות גדולה של ימי חופשה של התלמידים, אלא מכמות נמוכה של ימי חופשה שניתנת להורים בישראל (מינימום של 12 ימי חופשה בשנה לעומת נורמה אירופית של 20-25 יום) ומחוסר התאמה קיצוני בין ימי החופשה של בתי הספר ושל שוק העבודה.
