ריאיון"במחקר החקלאי אנחנו פועלים על אדי הדלק האחרונים"
ריאיון
"במחקר החקלאי אנחנו פועלים על אדי הדלק האחרונים"
"כדי להשיג ביטחון מזון צריך להשקיע מאות מיליונים, והמצב הפוך", אומר עודד זבולון מנכ"ל אגודה שיתופית משקי הנגב. "היעדר תקציבים פוגע ישירות בגידולים ובפריון, יבוא ירקות מחו"ל רק יחליש אותנו"
עודד זבולון, מנכ״ל משקי הנגב, החברה הכלכלית שחולשת על עשרות קיבוצים בעוטף עזה ובאזור הנגב, משרד החקלאות שינה את שמו השבוע ל"משרד החקלאות וביטחון המזון". השם מבטא את המעשים של הממשלה בתחום?
״השם לא מבטא את המעשים, הרי תקציב המשרד קוצץ השנה בחדות, אבל לפעמים צריך להתחיל איפשהו. צריך להגדיר מטרה. צריך לשים מאות מיליונים ותוכנית סדורה כדי לנוע. במדינה מתוקנת השם היה בא עם תוכנית עבודה ותקציב. ישראל היא פחות מתוקנת, ותקציב המשרד קוצץ השנה בחדות. צריך להסתכל על המהות ומבחינה זו המהלך מבורך וחבל שלא נעשה לפני עשר שנים, כי כך מייצרים תודעה: ׳ביטחון מזון׳ זה מטבע לשון שפוליטקאים משתמשים בו הרבה שנים, אבל בפועל לא עשו כמעט כלום. משרד החקלאות הוא הבסיס לביטחון המזון זה אחד האתגרים הגדולים של העולם אל מול תופעות האקלים והתנודתיות הרבה בכלכלה העולמית ואירועי קיצון כמו קורונה ומלחמות. אני רוצה לקוות ש־7 באוקטובר פתח את העיניים למקבלי ההחלטות ולעם ישראל בכלל על החשיבות של החקלאות״.
אתה חבר קיבוץ צאלים בנגב המערבי, איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
״בלב אירוע כאוטי עוד באותו ערב אני מבין שבכל הקיבוצים יש לי רפתנים שנפגעו, צוותים מפונים ואנשים שעדיין מסוגרים בממ״ד. אנחנו מבינים שצריך להגן על העדרים ואין לנו גישה אליהם, ובכלל צריכים לבדוק אם מֵרַכֵּז הרפת בחיים. ב־9 באוקטובר מרכז הרפת של כיסופים הגיע לרפת, ומחבלים שעדיין הסתתרו שם ירו בו. בניר עוז ניסינו להתקשר ואין קשר עם הרפת. המנהל הסתתר עם העובדים שלו והיינו צריכים להבין איך מחלצים אותם משם. רפתנים התקשרו ואמרו: 'אולי נפתח את השערים ונוותר על הפרות, לפחות הן יוכלו לאכול מהדשא והשיחים'. בשדות אנחנו נמצאים בפתחה של עונת זריעה של תפוחי אדמה, שהם 35% מהתצרוכת המקומית, צריכים לתפעל את השטח והצבא אומר — חבר׳ה, תפנו הכל. ועובדים אין. בינתיים כל הקיבוצים מפונים ובחלקם החקלאים נשארים לבד, עם צבא וכיתות כוננות״.
גם היום עדיין אין לכם נגישות מלאה לשטחי הגידול.
״ממזרח למערב הצלחנו בעזרת הצבא לגשת לאט לאט. בדרום העוטף יש שטחים שהצבא עדיין לא מאפשר להגיע אליהם. זה אומר שיש שדות שנזרעו ולא ניתן לעבוד בהם, התוצרת הלכה: אלו חלקות של תפוחי אדמה, גזר, הדרים, בננות בעיקר. יש גם מטעים שתשתיות המים בהם ניזוקו או נהרסו בעיקר בהדרים ובבננות״.
על תפקוד משרד החקלאות: "זה המשרד שיש לו הכי מעט מענקים, הוא לא משקיע בלוגיסטיקה ומחקר, ובינתיים מקצצים בתקציבו. עוד עשור לא נהיה בחזית הגנטיקה החקלאית"
בחלק מהשדות יש פעילות צבאית ואחרים נפגעו מירי של רקטות.
״נכון. יש נזק ישיר לקרקעות, כלים כבדים שנסעו על השדות הידקו את האדמה וגרמו להרס התשתיות שתחתיה. לקרקע לוקח כמה שנים לחזור להיות פורייה אחרי דבר כזה, נדרש לה שיקום עמוק. בצוק איתן היתה כבר פגיעה אבל כאן השטחים הרבה יותר גדולים. יש מקומות שבהם הקרקע לא תחזור להיות מה שהיתה. יש לנו גישה מוגבלת לאזורים היום, וחלקם משמשים עדיין כשטחי מעבר לקרבות, אז אנחנו לא יודעים לאמוד בדיוק את הנזק. האירוע לא הסתיים״.
זה לא רק הידוק הקרקע כל הסולר והדיזל משמעותם גם זיהום הקרקע.
״נכון, אין מקום מסודר למוסך של אותם טנקים, ואין שירותים מסודרים, ויש אריזות של תחמושת בשטח ותוסיפי לזה גם אשפה ופסולת של חיילים שהצטברה בשדות. כשאוגדה יושבת חודש על שדה, אז יש שם אשפה מוניציפלית. הצבא מנסה עד כמה שאפשר לאסוף כשהוא מפנה את השטח, אבל לא תמיד זה קורה. כשהם עוזבים את השטח, הוא לא דומה לקרקע שטופלה לאורך שנים על ידי חקלאים. זה זיהום בכל המובנים של זיהום״.
איך משקמים את הנזק?
״גם על הפרוטוקולים של השיקום יש ויכוחים. זה קודם כל סילוק של המפגעים, חריש עמוק של הקרקע, דשנים שיחזירו במחזורים את הרכיבים שהאדמה צריכה. החקלאות באזור היתה משגשגת, אסם התבואה של ישראל, ויהיה צריך לשקם אותה עכשיו. צריך לומר שחקלאים כן יודעים להשתקם מהר. אני לא חושב שאף גוף אחר הצליח בתוך האירוע הזה לחזור ולהניב ככה תוצרת. אנחנו רואים פה דבקות מדהימה של החקלאים בקרקע. החקלאים נלחמים בשיניים. בצוות חסר מאוד הם חיפשו ישר, תחת אש ולחימה, מה הם יכולים לעשות. החקלאים חזרו מהר מאוד לישובים שפונו מתושבים — גם אם זה לכמה שעות ביום".
הם חזרו לעבוד תחת אש, במחיר של סיכון חייהם, אחרי טראומה גדולה.
״בעיני המחויבות להמשיך ולגדל מאוד מחזקת את החקלאים. מצד אחד יש פה הקרבה אישית גדולה, אבל מצד שני זה נותן תקווה: חברים רבים שלהם נרצחו, המשפחות פונו, ובתוך כל החושך הזה אתה מייצר את הגלגל של החקלאות, של החיים. העיסוק בליצור ולהצמיח — וזאת לא קלישאה — זה מה שנותן לחקלאים את התקווה. הם רואים את הצמיחה החדשה, את הפירות שצריך לקטוף, זה נותן להם דרייב לעשות משהו, במקום להישאר בבית המלון שאליו הם פונו ולשקוע. החזרה ליצירה היא חלק גדול בריפוי וזה לא רק עניין של החקלאים, אלא של ישראל. לחקלאות יש תפקיד שהבינו כבר עם קום המדינה וחייבים שזה יובן גם עכשיו. לחקלאות יש תפקיד מרכזי כאן: ׳עד התלם האחרון׳ זו עובדה מוחשית: ניר עוז ונחל עוז — קובעים את הגבול של ישראל. לשם לא נכנסים לא הפלסטינים וגם אם כן, הם נתקלים בקו ביצורים.
על יבוא חקלאות מחו"ל: "אם מחר ירדן מצטרפת לעיצומים נגדנו, אין עגבניות ומלפפונים בארץ. בחקלאות אנחנו אי מובהק ולא צריכים לאפשר לאיש להוריד עלינו את השלטר"
״החשיבות של החקלאות היא לא רק בטחונית. היא עוגן משמעותי בכלכלה — זה מקור הכלכלה העיקרי של אותם 40 קיבוצים ומושבים באזור, והמשמעות הנוספת היא בביטחון המזון. הנגב הוא אסם התבואה שלנו ואנחנו חייבים להשקיע בו ולהגדיל את הפריון. באזור שלנו אפשר להכפיל את הייצור המקומי ואפילו יותר, בלי להוסיף קרקע״.
למה זה לא קורה? הפריון החקלאי בישראל לא גדל.
״המגבלה שלנו היא מים, הון, עבודה וקרקעות. איפה שצריך ידיים עובדות — מקשים עלינו עם בירוקרטיה על בירוקרטיה, ועדות על ועדות, אגרות ומסים שאין בשום מקום אחר, מייצרים מחסומים. העובד הזר נהיה יקר מאוד, וכי גם הוא במחסור. מתווסף לזה קושי נוסף: בשנים האחרונות לוקחים עוד ועוד קרקעות להתפתחות עירונית. אנחנו במצאי קרקעי מוגבל, וכשלוקחים אותה זה קורה לפעמים שנים ארוכות לפני שמתחילים לבנות.
על חקלאות בזמן מלחמה: "המחויבות להמשיך ולגדל חיזקה את החקלאים. חבריהם נרצחו, המשפחות פונו, ובתוך כל החושך הזה אתה מייצר את הגלגל של החקלאות, של החיים"
״בנוגע למים המקור העיקרי של הנגב המערבי הוא שפכי גוש דן. השפכים יכפילו את עצמם ב־30 השנה הקרובות בגלל קצב גידול האוכלוסייה, והפתרון הכי יעיל הוא להשיב אותם בחזרה לחקלאות. בישראל זה פלא עולמי וצריך להרחיב את מתקן הטיהור בשפד״ן, אבל הממשלה לא מקדמת את זה. שלב אחד אולי יושלם ב־2032. הכל נעשה מעט מדי ובאיחור. וגם אז, העלות של המים לחקלאי בישראל גבוהה מאוד. העלו את מחיר מי השפד״ן מ־1 שקל ל־1.70 שקל והורידו ל־1.40 שקל אחרי מאבק שלנו. המדינה השיתה את רכיב הטיהור על החקלאי, במקום ללכת על העיקרון של ׳המזהם ישלם׳. זה מייקר את הגידולים ויש גידולים שכבר לא שווה לגדל. למשל, גזר בעונות מסוימות, חיטה ותחמיצים, הדרים בעונות מסוימות. יש לנו מערכת של השבת מים. אפשר את מי השפכים במקום לשפוך לנהרות ולים, לנקות ולהשקות בה שדות חיטה וכך להגיע מגידול של 10% מתצרוכת הגרעינים המקומית ל־30% מהתצרוכת המקומית".
"לא נהיה הראשונים שיקבלו חיטה"
מה בנוגע לשינויי האקלים?
"שינויי האקלים פוגעים בגידולים המשמעותיים בעולם: חיטה, תירס וסויה. גם זה עניין של ביטחון מזון. המצב לא הולך להיות יותר טוב בעולם, וישראל תהיה הדבר האחרון שיעניין את רוסיה או מדינות אחרות. כשיהיה משבר, לא נהיה מהמדינות הראשונות שימכרו להן. אי אפשר להסתמך על יבוא תבואה ותצרוכת חקלאית מטורקיה ומירדן כמו שמשרד האוצר מוכר לכולם. כל מדינות אירופה וארה״ב מנסות לראות איך להגדיל ייצור מקומי, ואצלנו הפוך. זה עומד בניגוד להיגיון הכלכלי והלאומי״.
יש מי שיגידו שהמלחמה דווקא הוכיחה את ההפך: שטחים חקלאיים עצומים עלו באש, או נחסמו לעבודה בגלל האיום הביטחוני. לכן היבוא הכרחי.
״עובדתית זה לא נכון. רואים את השיקום המהיר של החקלאים ושל שרשרת האספקה המקומית, בטווח של ימים. ראיתם סופר מרקטים ריקים בתקופה הזו? היו חוסרים פה ושם, במלחמה הכי קשה שישראל ידעה. אם הכל היה מיובא — היית בידיים של אחרים. ואם אין את המטרייה של ארה״ב אין לנו נתיבי סחר בכלל להביא לפה כלום: לא גרעינים ולא ירקות. אם מחר ירדן מצטרפת לעיצומים נגדנו — גם אין עגבניות ומלפפונים בישראל. תארי לך שבעניין המזון היינו נתונים בידי מדינות אירופיות שלא ממש אוהבות אותנו או בידיים של מדינות השכנות, שאלוהים גם יודע מה יש בתוצרת שלהם מבחינת חומרי הדברה. אנחנו אי מובהק. אנחנו לא צריכים לתת לאף אחד אפשרות להוריד עלינו את השלטר.
״קחי לדוגמה את השכנות שלנו. מצרים מדינה יותר צחיחה וענייה מאיתנו, ועדיין בישראל מגדלים 10% מהחיטה למאכל — ובמצרים מגדלים 50%. השקיעו בזה הון. אצלנו צריך להשקיע פחות — אבל לא עושים את זה. המצרים הבינו: הם לא יתנו את הקמח והפיתה שלהם בידיים של אף אחד אחד. לנו יש תשתית חקלאית לתפארת, אבל לצערי היא נשחקת לאט לאט. מעבר לזה, אחרי כל הדיבורים על היבוא, בשנתיים האחרונות פתחו עוד יותר את היבוא ובחלק מהדברים המחירים רק התייקרו״.
"רק אנחנו לא זכאים לתמיכה"
החקלאות הישראלית נשחקת?
״מלבד מחירי המים הגבוהים, התמיכה של ישראל בהשקעות הון בתחום הולכת ופוחתת. היא נמוכה משמעותית מהתמיכה הממוצעת ב־OECD במחקר ופיתוח, השקעות הון ותשתיות חקלאיות. להייטק יש מסלולים ומענקים, לתעשייה יש מינהלת במשרד הכלכלה שיודעת לתת מענקים אבל אצלנו בחקלאות במקטע שמהשדה, לקירור ולשיווק — אנחנו לא זכאים לתמיכות. כשסקטור פחות נתמך על ידי המדינה, אז הוא גם פחות משקיע בעצמו. ויש לזה השלכות. למשל, יש היום טכנולוגיות של אוטומציה ורובוטיקה שחוסכות כוח אדם ומגדילות את הפריון. הן קיימות בעולם, ואצלנו מעט מאוד. זה גורר פריון נמוך ובסוף העלויות יקרות יותר, מה שמשפיע על התמחור של המוצר הסופי״.
משרד החקלאות לא משקיע הון רב בחקלאים?
״משרד החקלאות זה המשרד שיש לו הכי פחות תקציב למענקים והוא לא משקיע בבתי עיבוד, אריזה ולוגיסטיקה ובינתיים מקצצים עוד. מכון וולקני, תפארת מדינת ישראל, הוא מהגופים שהכי מכרסמים בהם בשנים האחרונות והשנה קוצץ עוד יותר. המחקר החקלאי בארץ בירידה באופן כללי. אנחנו על סוף אדי הדלק: נהנים מהשקעות עבר שנעשו לפני 40 ו־50 שנה אבל לא מחדשים את הגלגל הזה. זה אומר שבעוד 10 שנים כבר לא נהיה בחזית הגנטיקה החקלאית, לא נוכל לפתח פתרונות לאתגרים של היום ולא להדריך את החקלאים החדשים. המדינה עשתה את הפלא הכי גדול בחקלאות — ועכשיו ומכרסמת בענף הזה. מדינות אחרות עושות הפוך. כבר יש לנו תשתית, למה להרוס אותה? שנים על גבי שנים הגיעו ללמוד מאיתנו״.
אתה מדבר לא מעט על חקלאות, אבל הקבוצה שלכם מחזיקה בנתח נכבד מתחנות הכוח המזהמות בישראל. כך למשל תחנת הכוח דליה, שמונעת באמצעות גז ששריפתו גורמת לזיהום אוויר ולפליטות גזי חממה שמובילות למשבר אקלימי חריף. עכשיו גם רכשתם את אשכול, תחנה שיש בה יחידות קיטור שהן מהמזהמות ביותר בארץ.
״אין מטרה להפעיל את היחידות המיושנות באשכול אלא לעשות הסבה. החטיבה של משק אנרגיה במשקי הנגב קמה כחברה סולארית בלבד, גם אגירה זה משהו שאנחנו דוחפים לכיוונו. אבל במשק כמו ישראל שצריך לעשות טרנספורמציה, צריך להחזיק גם וגם. מיזגנו בגלל זה את דליה לתוך משק אנרגיה כדי לייצר בסיס לחברה נכונה. עכשיו שמאפשרים לסחור בחשמל ירוק, את תראי שמשק אנרגיה היא 90% מהשדות הסולארייים החדשים שמתוכננים באזורי הקיבוצים והמושבים. נתנו את ההצעות הכי אגרסיביות כי אנחנו מאמינים בזה. אנרגיה ירוקה וחקלאות זה משהו שהולך ביחד. זה מפרה אחד את השני. אבל אי אפשר לעבור מאפס למאה. אם אנחנו היינו או לא היינו שם — התחנה הזו היתה ממשיכה לפעול. גם אי אפשר לומר לא להשקיע בדלק מאובנים כשאנחנו בישראל כל כך מפגרים ברגולציה ובתשתיות סולאריות״.
