ראיון חגהסנגורית הציבורית: "אנחנו נחשבים למדינה מתוקנת, אבל קורים כאן דברים אפלים"
ראיון חג
הסנגורית הציבורית: "אנחנו נחשבים למדינה מתוקנת, אבל קורים כאן דברים אפלים"
עו"ד ענת מיסד כנען לא ישנה בגלל תנאי המאסר בארץ. לדבריה, "מעצר עד תום ההליכים פוגע ביכולת להוכיח חפות", "השימוש המשטרתי ברוגלות צריך להטריד את כולנו", "בתי המשפט מכוונים ליעילות שבאה לעתים על חשבון הצדק" ו"טועה מי שחושב שזה לא יפגע בו"
יותר מעשור חלף מאז הצטרפה עו"ד ענת מיסד כנען לסנגוריה הציבורית ובדיוק שנתיים מאז מונתה לעמוד בראשה, אולם דבר לא הכין אותה לטלפונים המטלטלים שקיבלה מהסנגורים תחתה, שחזרו מביקורים ליליים בתחנות משטרה. בשל הצפיפות בבתי הסוהר וסירובם לקלוט עצורים חדשים, הפכו בשנה שעברה התחנות למתקני מעצר מאולתרים, אף שהן לא ערוכות להלנתם. התוצאה ניכרה בשטח: עצירים הוחזקו שם בתת־תנאים במשך ימים: ישנו על הרצפה החשופה, ללא מזרן, בתנאי מחנק וצחנה, עם גישה מוגבלת לשירותים, מזון ומים.
"סנגורים התקשרו אליי בזעזוע עמוק ואמרו 'לא הצלחנו להירדם אחרי זה בלילה'", היא מספרת בריאיון ל"כלכליסט" ברגע של גילוי לב עבור מי שמשתדלת לשמור לאורך השיחה על ענייניות. "אלה סנגורים ותיקים, שכבר ביקרו במתקני כליאה, לרבות הישנים והמוזנחים ביותר — ועדיין אמרו שדבר כזה הם עוד לא ראו. וזה לא במצרים או תאילנד — אלא פה במדינת ישראל".
הסנגוריה פרסמה דו"ח חריף, שבעקבותיו המשטרה ושב"ס הפסיקו את הפרקטיקה הבעייתית של הלנת עצורים בתחנות, אך לדברי מיסד כנען, "לצערי לאחרונה התחדשה התופעה. התרענו שוב כי אסור להשלים עם מציאות כזו שאדם שהוא רק בסטטוס נחקר, וספק אם ביצע עבירה ואם יוגש נגדו אישום, יבלה בתנאים שלא ראויים לחיי אדם: שינה על רצפה חשופה בתא בלי שירותים ואי־קבלת מזון ושירותי רפואה".
מה הכי זעזע אותך?
"היה מקרה של אדם ששם את הנעל שלו מתחת לראש ככרית כדי לא להניח אותו על רצפת התא המצחינה שעליה עצירים אחרים הטילו את מימיהם. ותבין שבבוקר האנשים האלה צריכים לקום ולעמוד מול חקירה פלילית מכבידה, שתכריע את גורלם. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כמדינה מתקדמת, ואנו אכן מתקדמים ברפואה, בתעשייה, בטכנולוגיה ובאקדמיה, והנה, במקום שנסתר מהעין קורים דברים שהם לא פחות מאפלים".
בדו"ח השנתי ל־2022 שפורסם השבוע, מתארת הסנגוריה הציבורית כיצד הגענו למצב הזה, אחרי שהמדינה לא הצליחה לעמוד ביעדי "שטח המחיה" בבתי הסוהר שקבע בג"ץ, וביקשה ארכות, שאושרו לה, ושב"ס נאלץ לסגור את שעריו לאחר שבתי הסוהר הגיעו לתפוסה מלאה. "הם הגיעו מעל ל'קו האדום', גם כשדחפו יותר אסירים ועצירים לתוך תאים וצופפו אותם באופן חריג שלא מאפשר מרחב לשהות והיגיינה מינימלית", אומרת מיסד כנען. "מערכת הכליאה בישראל נמצאת היום בקריסה, ולאחרונה הידרדרנו עוד יותר. מצאנו אנשים שהוחזקו במשך 11 ימים בתאים בתחנות משטרה שאין בהם תשתיות מינימליות לחיי אדם".
אחת הסיבות למשבר הכליאה, אומרת מיסד כנען, היא תופעת "הכליאה העודפת" בישראל. לדבריה, "יש הרבה מוקדים של כליאה מיותרת שאינה נדרשת וצריך בדחיפות לטפל במוקדים האלה. אחד המובהקים שבהם זה ריבוי המעצרים, נתון שאנו חורגים בו לרעה בהשוואה לעולם. הקלות שבה עוצרים אדם במדינת ישראל היא דבר שצריך לטפל בו לאלתר".
באיזה אופן?
"יש חקירות רבות שאין בהן הצדקה עניינית להחזיק אדם במעצר, אלא ניתן לקיימן כשהוא משוחרר. גם אחרי שמגישים כתב אישום אפשר לשחרר אנשים לחלופות מעצר. לצערי, האוכלוסייה שהכי נפגעת מריבוי מעצרים, מהעובדה שאין לה מעטפת שיכולה לספק חלופת מעצר, היא מהשכבות המוחלשות, אוכלוסייה דלת אמצעים, שהסנגוריה הציבורית מייצגת: עולים חדשים, מיעוטים, אנשים עם מוגבלות נפשית, שהרבה פעמים אין להם אפשרות להציב חלופת מעצר. כך שבעוד על אותם מעשים אדם משכבה סוציו־אקונומית גבוהה ישתחרר למעצר בית, הם מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח ולאורך זמן".
מה הפתרון?
"התביעה חייבת לבחון בדחיפות את האופן שבו היא מתנהלת ולצמצם את הבקשות למעצרים עד תום ההליכים, ולאפשר לאנשים לנהל את המשפט כשהם משוחררים. הדבר הזה פוגע ביכולת של אנשים להילחם על חפותם ולעמוד על זכויותיהם בהליך הפלילי. אנחנו מוצאים אנשים שמבקשים מהסנגורים שלהם להודות במעשים שלא עשו, רק כדי לצאת ממעצר".
זו באמת תופעה רווחת?
"לא מעט אנשים שעצורים עד תום ההליכים בשל עבירות קלות יחסית, שהעונש שהם צפויים לו קצר יותר מפרק הזמן שהם יישבו במעצר אם ינהלו את משפטם — לוחצים על הסנגורים שלהם לוותר על טענות טובות שיש להם, להודות בעבירה ולסיים את ההליך כדי ללכת הביתה. זה עיוות שקיים בשיטת המשפט הישראלית, שנובע מריבוי המעצרים, בפרט בעבירות קלות. לכן אנו אומרים: במקומות שאין מסוכנות ממשית, תנו לאנשים להתהלך חופשי עד שתתברר אשמתם. תופעות הלוואי שנגרמות מריבוי המעצרים הן משבר כליאה וצפיפות אדירה וגם עלויות כספיות אדירות על כתפי משלם המסים. החזקה של עצור עולה מעל ל־20 אלף שקל בחודש".
"מופתעת מהתעלמות היועמ"שית"
ענת מיסד כנען (50) החלה את הקריירה שלה כפרקליטה במחלקה הפלילית במחוז חיפה בפרקליטות, אולם אחרי שנתיים, ב־2000, חצתה את הכביש, והחלה לשמש כסנגורית פרטית, עד שהצטרפה לסנגוריה הציבורית ב־2013. "פגשתי פה לראשונה אוכלוסייה אחרת, מוחלשת, חסרת אונים ושמקבלת הרבה פחות תמיכה, לדוגמה קטינים שההורים שלהם לא מגיעים לדיונים בביהמ"ש, דברים שלא הכרתי כסנגורית פרטית", היא מספרת.
ב־2014 נבחרה לתפקיד הסנגורית הציבורית המחוזית במחוז חיפה, ולאחר פרישתו של יואב ספיר ב־2021 נבחרה לסנגורית הציבורית הארצית. היא נחשבה למבקרת של נוהלי עבודת הפרקליטות ולכן לא הפתיע לראות את קריאתה מיד אחרי פרסום תחקיר "כלכליסט" על השימוש הלא מבוקר ולא חוקי של משטרת ישראל ברוגלות נגד אזרחים, "לערוך בירור מקיף ובקרה על ההתנהלות של גופי החקירה".
לאחרונה היא אף פתחה במאבק ציבורי להקפאת שימוש המשטרה בכלי סייבר התקפיים, עד אשר השימוש בהם יוסדר בחקיקה ויוטלו עליו הגבלות, וגם שלחה מכתבים למשנה ליועמ"שית לשעבר עו"ד עמית מררי שעמדה בראש צוות בדיקת הפרשה, כולל קביעה שממצאי הוועדה החמורים שהתגלו "עשויים להוות רק 'קצה הקרחון' ביחס להיקף וחומרת הפגמים שנפלו בהפעלת הרוגלה במרוצת השנים".
גם עתה היא לא נרגעת מהמציאות שנגלתה לה בפרשה. "הצטערתי מאוד לגלות שדבר כזה נעשה בחריגה ממה שהדין מתיר ומבלי שהציבור יידע על זה בכלל ומבלי שההגנה תדע", היא אומרת. "לכל הדעות, וגם צוות מררי מצא, המשטרה פעלה באופן שחרג מהמותר, וזה דבר שצריך להדיר שינה מעיני כולנו. נאספו חומרים מטלפונים שבהם הושתלו הרוגלות, שאסור היה להוריד ולאסוף אותם. המדינה למעשה קיבלה גישה לחומרים שחרגו מצווים שיפוטיים, ושאסור היה שיהיו ברשותה. גם אם נלך לפי שיטת הייעוץ המשפטי לממשלה, שסבר, שלא בצדק לשיטתנו, שהמצב המשפטי מאפשר שימוש ברוגלות, הרי שהיה צורך לנוון את היכולת של התוכנות האלה לגעת במקומות שאסור למשטרה להיות בהם.
"רובנו לא חושבים שההתנהלות של המשטרה יכולה לפגוע בנו, אבל האמת, כפי שהסנגוריה יודעת, שהיא יכולה גם יכולה לפגוע בכל אחד מאיתנו. כאשר המשטרה מתקינה רוגלה היא לא רק פוגעת בפרטיות של מי שהיא יושבת לו על הטלפון, אלא גם בכל האנשים הרבים שאיתו בקשר. כך שאם, לפי המספרים שנחשפו, הותקנו כ־1,000 רוגלות ונניח שכל אחד מהאנשים בקשר עם כ־1,000 אנשים אחרים, באופן ישיר או בקבוצות ווטסאפ וכדומה, אז בעצם נפגעה הפרטיות של כמיליון אנשים, שהמשטרה רואה את מה שהם עושים, כותבים ומצלמים".
מיסד כנען לא חוסכת בביקורת על אופן הבדיקה שביצעה ועדת מררי. "הבדיקות נעשו על מדגם קטן מדי (כ־25 מספרי טלפון — ע"ק), מדגם מזערי שאינו מספק ולא משקף את כל מה שהיה, זה רק קצה הקרחון. בנוסף לכך הבדיקה התבססה על נתונים שהעבירו החברות המסחריות שיש להן אינטרס מובהק בהקשר זה".
בנוסף, היא חושבת ש"עמדת צוות מררי שלפיה המצב החוקי בישראל מאפשר שימוש ברוגלות זו עמדה חלשה ורעועה מבחינה משפטית ונשענת על פיסקה בחוק ישן שנכתב בעידן שבו הטכנולוגיה היתה רחוקה מהמקום שהיא נמצאת בו היום. ועל משענת רעועה זו נבנתה קונסטרוקציה יצירתית שכביכול יכולה להצדיק שימוש ברוגלות. הפיסקה הנקודתית הזאת לא יכולה לבסס הצדקה משפטית לשימוש ברוגלות — וזה גם לא ראוי.
"אי אפשר לעשות מהלך שיש בו פגיעה כה קיצונית בפרטיות והשלכות מרחיקות לכת על זכויות אדם — על בסיס לא איתן. לכן, הדרך הראויה זה ללכת לחקיקה, להליך שבו יש ליבון שקוף, עם הזדמנות לשיח ציבורי ותקשורתי, שיכלול דיון בוועדות הכנסת, ושם המחוקק ייתן את דעתו ויסדיר את השימוש בכלי שהוא כל כך פוגעני. אנחנו לא מתעלמים מהתפתחויות טכנולוגיות. אם יש כלים שיכולים לסייע לרשויות האכיפה באתגרים המאוד גדולים שלהן — צריך לעשות זאת אבל באופן מאוזן, עם פגיעה מינימלית וברף שמתקבל ציבורית ועל ידי קובעי המדיניות — ולא שהמשטרה קובעת לעצמה איך היא תעבוד ובאיזה כלי".
כיצד צריכה להיראות חקיקה שתסדיר את השימוש ברוגלות?
"כמובן באופן שמבטיח שלא יהיו חריגות ושתהיה ביקורת שיפוטית אפקטיבית, שמי שמבקש לעשות שימוש בכלי כזה יבהיר זאת במפורש כשהוא פונה לבית המשפט. כשאנו מדברים על הסדרה, זה כולל גם להסדיר את מידת הפירוט הנדרשת בפני השופטים. צריך גם להסדיר שהפעלת הרוגלה תיעשה בפרק הזמן המינימלי הדרוש לצורך העניין ולא מעבר לכך, את סוגי האפליקציות שניתן להיכנס אליהן וכן את העבירות שניתן להשתמש ברוגלה לצורך חקירתן. אסור שיהיה שימוש כזה רחב על כל עבירת פשע (כל עבירה שדינה מאסר של יותר משלוש שנים — ע"ק). צריך לייחד ולהגביל את השימוש בכלי הזה לעבירות החמורות ביותר ולהן בלבד. אנשים חושבים שעבירות פשע חמור מיוחסות רק לרוצחים או לארגוני פשיעה, אבל לא מביאים בחשבון שתחת הגדרה זו יכולים להיכנס אנשים נורמטיביים, שנחשדים בעבירות קלות יחסית, ולמעשה זה יכול לקרות כמעט לכל אחד מאיתנו".
מיסד כנען אומרת שמפליא אותה ש"חלפו כארבעה חודשים מהמכתב ששלחנו ליועמ"שית שבו ביקשנו ממנה ליידע את כל מי שבעניינו היה שימוש ברוגלה, אלא אם יש מניעה או הצדקה עניינית שלא לעשות זאת — ועד היום לא נענינו. קשה להצדיק את אי־המענה לפנייה שלנו עד היום, בטח בתיקים שהחקירה בהם הסתיימה. המידע אם נעשה שימוש בכלי חקירה בחריגה מסמכות יכול להיות רלבנטי לניהול ההגנה המשפטית".
בנוסף, יש במידע הזה חשיבות בהיבטים של פרטיות. "בהרבה מאוד מקרים אנשים כלל לא יודעים שהושתלה רוגלה בטלפון שלהם ושלמשטרה היתה גישה מלאה אליו", היא אומרת בלהט. "היתה פגיעה כל כך קיצונית בפרטיות ושימוש בכלי מבלי שהציבור יידע ובאופן שיש בו חריגה מהמותר על פי חוק — ולכן חשוב שאדם יידע שפרטיותו נפגעה. לפעמים על הטלפון יש תמונות אינטימיות או התכתבויות רגישות או שהיתה פגיעה בפרטיות צדדים שלישיים, שחשוב ליידע אותם".
איך את מסבירה שעד היום המדינה לא הסדירה את הנושא, יותר משנה וחצי מאז התחקיר ושנה מאז דו"ח מררי?
"לא מתפקידי להסביר מדוע הפניות שלי לא זכו למענה ומדוע לא קודמה חקיקה להסדרה. היו דיונים מסוימים בכנסת בהקשר של הרוגלות, ונכון לעכשיו הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית (הוועדה בראשות השופט בדימוס משה דרורי — ע"ק). נמתין לממצאי הוועדה כדי לראות לאן הדברים מתקדמים".
נכון יותר היה להקים ועדת חקירה ממלכתית?
"מראשית הדרך סברנו בסנגוריה שראוי שתהיה בדיקה עצמאית מקיפה וקראנו לכך. אנחנו מקפידים לגבש עמדות מקצועיות ולהפנותן לגורמים הרלבנטיים ולא להיגרר למחלוקות פוליטיות. כל בדיקה מקיפה ועצמאית היא ראויה ומבורכת. אני מכירה את אחת מחברות הוועדה, עו"ד ענבל רובינשטיין, שהיתה בעבר הסנגורית הציבורית, והיא דמות מקצועית ביותר שאני סומכת עליה לחלוטין שתדע להעמיק חקר ולתת את ההמלצות הראויות בנוגע לשימוש ברוגלות.
"התקווה שלי היא שהלמידה מהמקרה הזה תשפר את היכולת של מערכת האכיפה גם לקלוט טכנולוגיות חדישות אחרות. הכלים הטכנולוגיים החדשים האלה מתווספים וימשיכו להתווסף וצריכה להתבצר במדינת ישראל נורמה שבה אופן השימוש בכלים האלה מוסדר בחקיקה והציבור יודע מכך וזה לא נעשה במחשכים. בהקשר הזה אני חושבת שהתקשורת, ובפרט 'כלכליסט', עשו שירות לציבור בישראל בזה שהביאו לידיעתנו שהכלי הזה נכנס לשימוש של רשויות האכיפה, אחרת לא היינו יודעים מכך".
ועדיין היו ממשיכים להשתמש בו ללא הסדרה ופיקוח?
"למיטב ידיעתי, טרם נמצאה דרך לנוון את היכולת של הכלי הזה, באופן שיגרום לכך שהמשטרה תעמוד בצווים, אבל הכוונה היא להכשיר את הדבר הזה מחדש. לצערי, אני לא רואה את הדיון וההכנה שמתחייבים להסדרה באופן שיהיה ראוי ומאוזן. חשוב שתהיה הפנמה בציבור, וגם בעולם המשפטי, שזה אירוע שאסור היה שיקרה ואסור למזער אותו כאילו מדובר באיזו פגיעה קלה. זה כלי שהשימוש בו דרמטי ופוגעני, והמשטרה אישרה בדיונים בכנסת שנעשה שימוש בטלפונים גם לצורך האזנות נפח, כלומר לפתוח מיקרופון או מצלמה בטלפון, בכלי שאנשים הולכים איתו לכל מקום, לחדר המיטות, לשירותים, למפגשים בפורומים רחבים שאנשים מתבטאים בהם ועוד. הציבור צריך להבין שיש מחירים מאוד כבדים אם נעשים דברים כאלה במחשכים, ללא דיון ציבורי וללא הסדרה ובקרה על ההתנהלות".
"השאיפה ליעילות תחזור כבומרנג"
מיסד כנען שותפה בוועדת היגוי בין־משרדית שמקדמת פתרונות לשחרור "צווארי הבקבוק" בהליכים הפליליים בישראל, שארוכים באופן ניכר מהממוצע העולמי. אולם, לדבריה, יעילות אינה חזות הכל. "רוב הציבור טועה לחשוב שאם הוא לא עשה דבר אסור אז זה מיד יתגלה, ייתנו בו אמון ותינתן לו הזדמנות להראות ולהוכיח את הגרסה שלו, ושבתי המשפט יהיו פנויים לשמוע אתו גרסתו – אבל המציאות שונה בתכלית", היא אומרת.
"היום בתי המשפט בישראל מאוד מוכוונים יעילות, וזה לעתים בא על חשבון הצדק. כיום מתקיימים דיונים שלמים שכל תכליתם היא לגרום לאדם לסיים את ההליך המשפטי ולהודות במיוחס לו ולהתפשר, ולוקח הרבה זמן עד שהוא מגיע למעמד שבו הוא יכול להציג את טענותיו. העיסוק המוגבר של בתי המשפט ביעילות גובה מחירים. אם היו עושים פחות דיונים מקדמיים, וקובעים בשלב מוקדם את התיק לבירור ומפעילים פחות לחצים על סיום התיק ומאפשרים לסנגורים להעלות טענות ומכריעים לגופו של עניין — יכול להיות שהדבר הזה היה מייצר מערכת שהיא יותר צודקת, ובסוף גם יותר יעילה".
מה הצוות שלכם מצא?
"מצאנו שורה ארוכה של צווארי בקבוק, שהטיפול בהם יכול לייעל את ההליך המשפטי בצורה משמעותית ובלי שזה יפגע בזכויות נאשמים. אסור בשום פנים ואופן שהמרדף אחר יעילות יהפוך לבלתי מרוסן, וכזה שיצדיק פגיעה בזכויות ובהוגנות המשפט, כי זה יחזור אלינו כבומרנג ויפגע עוד יותר באמון הציבור במערכת המשפט, דבר שיהיה הרסני".
מיסד כנען מתבוננת על ההסלמה באלימות המשטרה כלפי מפגיני המחאה נגד ההפיכה המשטרית. האלימות הזו מוכרת לה היטב ממקרים של אוכלוסיות אחרות, מוחלשות, שהסנגוריה לרוב מייצגת, והיא מוצאת נחמה בכך שלפחות הנושא עולה כעת לדיון ציבורי.
כל אזרח באשר הוא "ראוי שהמשטרה לא תפר את החוק בעצמה כשהיא מטפלת בו", אומרת מיסד כנען. "לצערנו, לאורך שנים אנחנו רואים פגיעה מתמשכת בזכויות, אלימות של שוטרים, טיפול בלתי מספק בתלונות מצד מח"ש והדרג הפיקודי במשטרה, אי־עמידה על זכויות נחקרים לרבות ייעוץ עו"ד לפני חקירה ועוד. במשך שנים אנו מתריעים על כך, אולם לצערנו כשמדובר באוכלוסיות מוחלשות שנפגעות, זה לא זוכה לסיקור.
"מה שמאפיין את התקופה האחרונה זה שציבורים חדשים וגדולים, שבעבר לא נפגעו מהתנהלות משטרתית, נחשפים להפרת הזכויות, והתקווה שלי שזה יסייע לכך שכל הדרגים במשטרה יפעלו כדין ללא שימוש בכוח מעבר לדרוש. הרבה פעמים כוח לא מידתי שמופעל על אזרחים מצד רשויות האכיפה משאיר אותם פצועים וחבולים ועם תחושת השפלה, ביזוי וחוסר אונים אל מול הכוח של השוטר".
את מודאגת מהתהליכים שאת רואה כיום במשטרה תחת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר?
"מבלי להתייחס לתקופה האחרונה ולזהות השר, משטרה היא גוף חיוני לתפקוד החברה, וככל שתהיה הוגנת יותר ותפעל כדין, תגבר יכולתה לבצע את משימתה. כך תזכה ליותר שיתוף פעולה מהציבור, וכך גם תוכל לשכלל את יכולות החקירה והפענוח שלה. חשוב מאוד להעצים את הכוחות הטובים והאיכותיים במשטרה והם זקוקים לכך. אנחנו, מנגד, חייבים להיות גוף שלעולם יאתגר את המשטרה, יבקר אותה, יזהה את המקומות שבהם היא פועלת שלא כדין ויתריע על קיפוח זכויות ואי־הגנה על אנשים שנפגעים מנחת זרועה, המוחשי או המטאפורי".
אילו יוזמות חקיקה את רואה כיום כפוגעניות ושמסכנות את זכויות הפרט?
"יש חקיקה שכבר עברה שמאפשרת חיפוש בלי צו שיפוטי בקשת רחבה יותר של מקרים וחקיקה אחרת שעברה שמגדירה עבירות באופן רחב מאוד, כך שלא ניתן לדעת כיצד המשטרה תעשה בה שימוש. בנוסף, יש עוד שורה של יוזמות חקיקה דרקוניות, לרוב פרטיות שעלולות לפגוע באופן קשה בזכויות של חשודים. למשל, ההצעה לאפשר הוצאת צווים מינהליים כנגד חשודים בביצוע עבירות פליליות. אין מקום לאמץ דברים שלא אומצו באף שיטה דמוקרטית בעולם, וטועה מי שחושב שלא יפגעו בו ובקרוביו, ואסור לתת להם פתח כלשהו. כך גם יוזמות חקיקה שמבקשות לקבוע עונשי מינימום באופן שמגביל את שיקול דעת בית המשפט, דבר שלא היה מקובל בשיטת המשפט הישראלית ואסור לאפשר אותו. צריך להותיר בידי ביהמ"ש את שיקול הדעת להחמיר או להקל עם מי שראוי לכך".
