מאבדים את הצפוןכיצד יפתחו את שנת הלימודים עם פחות מחצי מהתלמידים?
מאבדים את הצפון
כיצד יפתחו את שנת הלימודים עם פחות מחצי מהתלמידים?
בכיר במערכת החינוך בצפון מעריך ש־70%-60% מהתלמידים המפונים יבחרו ללמוד במקום אחר אם הפינוי לא יסתיים. לדבריו, הרבה יותר חמורים מהפערים הלימודיים העצומים הם אובדן האמון הקשה במדינה והנזקים הרגשיים והחברתיים
אם מצב מערכת החינוך של המפונים בצפון השנה קשה מאוד, הרי בשנה הבאה כלל לא בטוח מה יישאר ממנה. מנהל מחלקת החינוך של המועצה האזורית מרום הגליל אבי צ'פניק מעריך שביולי–אוגוסט 70%-60% מהמפונים יעברו "למקום אחר שהוא לא בית מלון, אם באזור הצפון ואם באזורים אחרים. הם יחפשו מקום יציב יותר ואולי גם רחוק יותר מהגבול. רק הנתון הזה של אי־ודאות לגבי תלמידים הופך את היכולת לצפות את השנה הבאה לבלתי אפשרית", הוא אומר. "זה יכול להשפיע על מוסדות שייפגעו ועל מוסדות שייתכן שנצטרך לפתוח".
כתבות נוספות בפרויקט
אין ספק ששנת הלימודים הזאת אבודה מבחינת רבים מהתלמידים מהצפון, ובייחוד מבחינת התלמידים הניגשים לבגרויות. 16,700 תלמידים פונו, אבל כרגע יש 14,700 מחוץ לבתיהם. מוסדות החינוך במרכזי הפינוי מתמודדים עם מחסור במורים ובתשתיות ובעיקר עם קושי ליישם את תוכנית הלימודים.
21,750 ילדים עד גיל 18 מיישובי הצפון (לא רק תלמידים) פונו. מתוכם רק כ־4,500 במלונות, מה שיוצר אתגרים חינוכיים עצומים לטיפול במערכת חינוך מפורקת ומבוזרת. ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן מספר ש"מנהלי בתי הספר מתריעים שיהיו רק כ־40%-30% זכאות לבגרות". בפועל, על פי מחקרי ה־OECD, גם תלמידים שהפסידו שנה ואינם נבחנים צפויים להפסיד כ־10% מהכנסתם העתידית. חלק מהבעיה נוצרת בהפרדת הילדים ממוריהם הקבועים והעובדה שרוב המורים במוסדות שפונו לא פונו בעצמם. הקושי לאמוד את הנזק יגדל עוד אם גם שנת הלימודים הבאה לא תיפתח כסדרה.
צ'פניק מספר שבמועצה שלו האתגרים פחות קשים משום ששני היישובים המפונים הועברו למלון אחד בטבריה, לעומת קריית שמונה למשל שהתושבים שלה מאוד מפוזרים. עדיין, גם בבית הספר המסודר יחסית שהם פתחו בביג פוריה חייבים לסיים ללמוד עד 13:30 משום שאחרת הם לא יספיקו לאכול במלון ולכן לומדים פחות שעות. בעיה קשה עוד יותר יוצרים ארבעה יישובים לא מפונים שהדרכים אליהם חשופות להתקפות חזבאללה ("יישובים כלואים", במונח של המועצה). הורים רבים לא מוכנים לשלוח את הילדים לבתי ספר בכבישים האלה. המועצה פתחה עבורם מסגרות חינוך במקלטים ביישוב, אבל אלו מסגרות שהן לא בית ספר מסודר, וצ'פניק אומר ש"הפערים הולכים ומצטברים".
אלא שצ'פניק מבהיר ש"הפגיעה בחוסן וברווחה של התלמידים בצד החברתי ובצד הרגשי הרבה יותר מטרידה מהפערים הלימודיים. החוסן הפנימי והאמון במערכת הבוגרת הם הדברים שיותר נפגעו והרבה יותר. פערים לימודיים הרבה יותר קל להשלים מפער אמון, אמון במדינה שתוכל לתת לך ביטחון, אמון במדינה שיודעת להחזיר אותך הביתה אחרי שהיא פינתה אותך או לפחות להגיד לך מתי זה יקרה, אמון של ההורים בבית ספר שהם יודעים להגיד מה יקרה בשנה הבאה. בפגיעה רגשית ופסיכולוגית הרבה יותר קשה לטפל מאשר בפערים לימודיים".
כמובן, כל זה קורה אחרי הפגיעות הרגשיות הקשות שגרמו סגרי הקורונה ומגבלות הלימודים, והטראומה הלאומית הקשה של ההפיכה המשטרית והמחאה החברתית. הוא מספר ש"הבן שלי שבכיתה י' אמר לי שגדל פה דור שבטוח שלומדים בבית ספר שנה כן ושנה לא ובכל שנה יש בחירות".
צ'פניק גם מדגיש שהאתגר גובר בשנה שנייה של פינוי בגלל השחיקה העצומה של אנשי החינוך במהלך השנה הנוכחית. כדוגמה הוא מביא את כמות העבודה שהושקעה בהכנה לתרחישים השונים סביב המלחמה: סגירת הפעילות החינוכית במוצ"ש האחרון, היערכות להמשך הסגירה בראשון בערב ובפתיחה בסופו של דבר אתמול בבוקר: "עוד יום ועוד יום שנמתחים עד הקצה. זו שנה שלמה של שחיקה".
