פרשנותהממשלה בונה על עובדים זרים במקום פלסטינים - ורק מחמירה את הבעיה
פרשנות
הממשלה בונה על עובדים זרים במקום פלסטינים - ורק מחמירה את הבעיה
הממשלה פועלת להביא לארץ עשרות אלפי פועלים זרים כדי להתגבר על המצוקה בענף הבנייה במלחמה. אלא שהמהלך יוכל להתממש רק בעוד חודשים ארוכים, ולדחיקת הפועלים הפלסטינים צפוי להיות מחיר כבד. בינתיים מחירי הדירות עלולים לטפס
"שליש מענף הבנייה מבוסס על כ־80 אלף עובדים פלסטינים, שלא נכנסים לישראל מאז פרוץ המלחמה. יש עוד 45 אלף ישראלים שעבדו בענף ומאז המלחמה לא עובדים, ו־50% מאתרי הבנייה סגורים מאז המלחמה. ענף הבנייה הוא כ־7%-6% מהתוצר, וההאטה הזו רק ברבעון האחרון של השנה גרעה 0.5% מהצמיחה השנתית של 2023. לפי המודלים שלנו הדבר יביא להתייקרות של 1% במחירי הדיור", כך אמר ד"ר איל ארגוב, מנהל אגף מאקרו־כלכלה בחטיבת המחקר של בנק ישראל, בכנס מכון אהרן למדיניות כלכלית שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת רייכמן.
הדברים של ארגוב מתומצתים וחדים, היעדרם של העובדים הפלסטינים פוגע לא רק בענף הבנייה, אלא בכלל המשק, ועשוי להביא לעליית מחירי הדיור. אלא שנכון לעכשיו, 90 יום מאז פרוץ המלחמה, החליטה הממשלה (והקבינט הביטחוני) שלא להחליט, ולא הציגה מתווה שבאמצעותו יהיה ניתן להכניס את העובדים הפלסטינים לישראל. אך מאידך, הממשלה גם לא יצאה בהכרזה ש"תם עידן העסקת הפלסטינים" בענף הבנייה. הדבר היחיד שהממשלה עושה כעת הוא להתאמץ להביא ארצה עובדים זרים לישראל. הממשלה הגדילה את המכסות ל־50 אלף, וכעת פועלים במרץ להגדיל את המכסות ל־80 אלף, בזמן שברור לכולם כי הפתרון של העובדים הזרים אינו פתרון לטווח המיידי, ויוצר בעיות לטווח הארוך.
כמו בסוגיות כלכליות אחרות שמשיקות לנושאי ביטחון, הגופים הכלכליים בממשלה מצויים בחוסר אונים, אין להם את המומחיות הביטחונית או את הגישה לתמונת המודיעין המלאה שתאפשר להם לקבוע האם יש סיכון ביטחוני בהבאת עובדים פלסטינים או שניתן לנהל את הסיכון הביטחוני הזה בדרכים כאלו ואחרות. בהתחשב בהרכב הממשלה וכפי שעולה בשיחות עם גורמים בממשלה, יש חשש גדול כי הממשלה לא עושה ככל הניתן כדי לחשוב על דרכים בהן יהיה ניתן להכניס חלק מהעובדים הפלסטינים לשוב ולעבוד, כחלק מתפיסת עולמם של גורמים בכירים בממשלה, שעבורם אין הבדל בין הפלסטינים, "כולם מחבלים", ו"כולם חמאסניקים". הכלכלנים לא יכולים אמנם לומר האם יש סיכון בהכנסת עובדים פלסטינים לישראל, אבל הם יכולים לומר כי הפתרון של הבאת עשרות אלפי עובדים זרים הוא לא ישים בטווח הקצר, ויכול לעורר בעיות קשות בטווח הארוך.
מנכ"ל משרד השיכון יהודה מורגנשטרן מנסה לפעול להבאת עובדים זרים. בכירי משרדו ראיינו 5,000 עובדים פוטנציאליים בהודו, וכעת הם שוהים בסרי־לנקה ומנסים לגייס עוד כ־3,000 עובדים. מורגנשטרן גם הצליח להביא להגדלת המכסות ל־50 אלף עובדים זרים. אבל גם הוא מודה ש"יש צורך גם בעובדים הפלסטינים, והבאת העובדים הזרים היא מהלך משלים. אני הדגשתי כי יש תחומים בהם רק הפלסטינים עובדים".
מורגנשטרן אופטימי ואומר כי "עד 15 בינואר יגיעו עשרת אלפים עובדים זרים, וכל חודש נוכל להביא עוד עשרת אלפים". גם אם התרחיש האופטימי של מורגנשטרן יתממש הרי שענף הבנייה יסבול ממחסור בידיים עובדות בשניים וחצי הרבעונים הבאים, שמשמעותם – כמו שאמר ארגוב – נזק לכלכלה, ועליית מחירי הדיור. אלא שההיסטוריה של ענף הבנייה בעת מתיחות ביטחונית מאפשרת להטיל ספק באופטימיות של מורגנשטרן. כך, סביב האינתיפאדה השנייה המצב היה דומה והופסקה כניסת העובדים הפלסטינים. באותה תקופה הטרור הגיע מתחומי יו"ש, ולכן האתגר הביטחוני היה אף מורכב יותר. לדברי ארגוב, "זה לקח חמישה רבעונים בשביל להביא כמחצית מכמות העובדים הפלסטינים שהיו אז במשק". כלומר, הבאת עובדים זרים היא מורכבת ממה שנדמה בשלב הראשון.
עם זאת, גם בבנק ישראל אומרים כי הם מסכימים "שיש צורך בגיוון עתידי של העובדים הלא־ישראלים בענף הבנייה". כלומר יש מקום להקטין את התלות של ישראל בעובדים הפלסטינים, לאור הירידה הקבועה במספר העובדים הפלסטינים בענף בעת מתיחות ביטחונית. עם זאת, ההיסטוריה של ענף הנדל"ן והעובדים הזרים מלמדת גם משהו חשוב על הטווח הארוך. סביב ההסלמה הביטחונית בשנות ה־90 החל זינוק מאסיבי במספר העובדים הזרים בענף הבנייה, מ־6,000 ב־1993 עד לשיא של כ־79,500 ב־2002. זאת במקביל לירידה חדה בפלסטינים שיכלו לעבוד בישראל מכ־86 אלף ב־1992 ועד ל־13 אלף ב־2002. אלא שמשנת 2002 הממשלה החלה לפעול ללא לאות להקטנת מספר העובדים הזרים בישראל (בכל הענפים). הסיבה היא שבאותה תקופה גם היה שפל כלכלי, שיעור תעסוקה נמוך של כ־65%, והיה חשש שהעובדים הזרים דוחקים את הישראלים. אך גם בשנה הקרובה אנו עשויים למצוא את עצמנו עם עוד 50 אלף עובדים זרים רק בענף הבנייה, ויש לכך השלכות כלכליות משמעותיות.
50 אלף איש שיהיו בעיקר באזורי המרכז, שם מתרחשת הבנייה העיקרית, ייצרו לחץ משמעותי על התשתיות הציבוריות, דיור, תחבורה, בריאות, וחינוך. במשרד השיכון יודעים להצביע על פתרונות טכניים לקשיים אלו, אך ברור כי לתוספת כה משמעותית של עובדים זרים יש השלכות. בנוסף, הניסיון מראה כי לעתים מתפתחים חיכוכים בין החברה הישראלית המקומית לבין העובדים הזרים, ובשלב מסוים העובדים הזרים דוחקים את רגליהם של הישראלים מעבודות אחרות. אבל הדבר החשוב ביותר הוא שהממשלה לא קיבלה החלטה מה היא מתכננת לעשות עם העובדים הפלסטינים. הממשלה צריכה להפנים כי ההחלטה להביא היום 50 אלף עובדים משמעה לדחוק את העובדים הפלסטינים מחוץ לגבולות ישראל. זו החלטה עם משמעויות כלכליות וביטחוניות שיש לקחת בחשבון.
הכלכלה הפלסטינית תלויה במידה רבה על העבודה בישראל. הכנסת העובדים הפלסטינים בישראל היא כ־4 מיליארד דולר בשנה, המהווים כ־20% מהתוצר הפלסטיני. ואין ספק ששאלה כזו – האם להביא את המשק הפלסטיני להאטה ואולי מיתון – היא שאלה שיש לקבל עליה החלטה בכובד ראש, ולא באמצעות פתרון כושל לבעיה דחופה של הטווח הקצר. דחיקה של העובדים הפלסטינים החוצה תייצר פיתוי גדול לקבלנים להעסיק פלסטינים שלא כחוק, שכן עלות השכר של הפלסטיני תהיה נמוכה בהרבה, מה שיגזור עלויות אכיפה משמעותיות, ואולי אף הגברה של הסיכון הביטחוני. הממשלה חייבת להתאמץ להחזיר את העובדים הפלסטינים לישראל, תוך כדי שמירה על הסדרי ביטחון נדרשים. אך בכל מקרה אסור לממשלה לספר לעצמה כי העובדים הזרים פותרים את הבעיה באופן מיידי. זה כמעט הפוך, אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שפתרון העובדים הזרים לא פותר את בעיית הטווח הקצר, ורק יוצר בעיות בטווח הארוך.
