משפט שדהמי בעד חיסול המזומן: "אין רציונל להחזיק בו"
משפט שדה
מי בעד חיסול המזומן: "אין רציונל להחזיק בו"
במושב שהוקדש למאבק בהון השחור היללו הדוברים את קבצני אירופה שעברו מכובעים לאמצעים דיגיטליים, וסימנו את חשודי המזומן בישראל: ערבים, חרדים ומורים פרטיים; דחיית תביעת הדיבה נגד אמנון אברמוביץ' הציבה גבולות חשובים בעידן של תקשורת מאוימת
1. זמן המזומן: השימוש בכסף נפוץ בישראל ומקשה את המלחמה בעבריינים
על ירידת ערכו של המזומן תעיד העובדה שגם הקבצנים וליצני הרחוב הפסיקו להשתמש בו. הכובע הנצחי ששימש לליקוט ההכנסות הולך ונעלם. "בסין וגם במדינות אחרות קבצן ברחוב עובד עם קיו אר (ברקוד לסריקה)", אמר ערן יעקב, מנהל רשות המסים, בשיחה עם עו"ד (רו"ח) יוסי אלישע בכנס לשכת עורכי הדין באילת בשבוע שעבר. אלישע הוסיף: "חזרתי לאחרונה מלונדון, לאמני רחוב וקבצנים שם אין יותר כובעים, יש להם סטנד עם סולק קטן שמקבל סכום קבוע".
אבל בניגוד לקבצני העולם, בישראל עדיין עובדים במזומן. חשוב לציין שהמזומן איננו "רע" כשלעצמו, אלא נחשב למאפשר פשיעה בתחומי העלמת מס והלבנת הון. בטיוטת חוק ההסדרים ל־2023 יש פרק שנועד להגביל את השימוש במזומן. הפרק הזה נכלל כחלק מ"מבצע חירום אשר יכלול ריכוז מאמץ לביצוע פעילויות אכיפה ולמאבק בארגוני פשיעה ובגורמים המעורבים בפשיעה חמורה בחברה הערבית".
הפשיעה בחברה הערבית, כפי שהסבירה רפ"ק מיכל לב ארי מלהב 433 במושב שהוקדש למאבק בהלבנת ההון השחור, עברה שדרוג והעצמה. "כנופיות וארגוני פשיעה במגזר הערבי", אמרה, "חצו מזמן את תחומי המחיה המוניציפליים המסורתיים שמזוהים עם הפשיעה במגזר - גניבת מתכות, תוצרת חקלאית, סמים. היום הם נכנסו לתחום הסייבר והמרמה האלקטרונית, עבירות פיסקאליות, חשבוניות פיקטיביות, העלמות מס והלבנת הון באמצעות צ'יינג’ים".
נעיר כי משטרת ישראל "תרמה" להתעצמות הפשיעה בחברה הערבית, כשסילקה מהדרך רבים מארגוני הפשיעה היהודיים. החללים שנוצרו התמלאו בארגוני הפשיעה הערביים שהרחיבו גם טריטוריות וגם פעילות. וכשארגונים אלה אוגרים במקביל אמל"ח שזולגים גם לפעילות לאומנית, נוצר איום ממשי על החברה הישראלית - היהודית והערבית. לכן לב ארי ציינה ש"האכיפה במגזר הערבי הפכה ליעד לאומי ומלבד מיגור הפשיעה, המגמה היא אכיפה כלכלית אגרסיבית. הוקמו ארבעה מפלגים שתפקידם לבצע חילוטים ומבצעים יזומים".
אלא שיש לא מעט חסמים וקשיים. "קשה לעקוב אחרי איש קש שסוגר ופותח צ'יינג'ים", אמרה לב ארי, והוסיפה שני קשיים שאופייניים למגזר הערבי: "בעניין החילוטים, קשה לאתר רכוש בגלל בעיות האסדרה והרישום. נכסים עוברים במשפחה ללא רישום בטאבו וקשה לאתר את הנכס שיש לחלט. וגם - הרשות הפלסטינית הפכה לעיר מקלט להלבנת הון. הצווים שלנו לא קבילים שם. אדם שיוצא ונכנס במעבר קלנדיה - אי אפשר לתפוס אותו".
ובחזרה למזומן. "אין רציונל להחזיק מזומן", אמר יעקב, ואלישע חיזק ושאל: "בלונדון אין אפשרות לשלם במזומן. בתקופת הקורונה עשו הכל דיגיטלית ולאחר הקורונה נרשמה הפחתה של 35% בשימוש במזומן ללא סנקציות וללא רגולציות. למה אנחנו לא שם?". יעקב השיב: "כי ישראל כמו בישראל, התרבות שונה ודרושה חקיקה”. חקיקה או לא, "חמש עד עשר שנים מעכשיו אין מזומן. לכל אחד יש חשבון עו"ש בתוך הטלפון שלו", אמר אלישע, "הבעיה היא שגם ארגוני הפשיעה יהיו כרגיל צעד אחד קדימה והם כבר עכשיו בקריפטו ובבנקאות הדיגיטלית".
עו"ד טל עצמון ממשרד גולדפרב זליגמן, שהנחה את פאנל המאבק בהון השחור, תהה לגבי מאמצי האכיפה: "ההון השחור הוא 20% מהכלכלה, עשרות מיליארדים. כולם יודעים ומכירים את המגזרים שעובדים בשחור – ערבים, חרדים, קבלנים, שיפוצניקים, מורים פרטיים. יודעים ולא עושים כלום. אבל, מהצד השני מפעילים אגרסיביות מוגזמת כלפי מדווחים ונישומים נורמטיביים. מכיוון שהחוק שווה לכולם, מפעילים נגדם את הכלים והסנקציות כאילו היו מחבלי אל־קאעידה או סוחרי סמים. אדם נכנס לחקירה וביציאה מהחדר הוא אפילו לא יכול לצאת מהחניון, כי כרטיס האשראי שלו נחסם".
את "האגרסיביות המוגזמת הזו" שעליה דיבר עצמון חילקה עו"ד יעל גרוסמן לשני מהלכים רבי־עוצמה שמופעלים כלפי הנישומים החשודים: “חילוט בשווי” ו”חילוט זמני”, שעולה פי 3 ויותר על החילוט הסופי. שניהם מבטאים תפיסה גורפת שמשתקת את חייו של החשוד עוד בטרם הורשע. כמובן שרשויות האכיפה משיבות שהסיבה היא למנוע הברחת נכסים שייגרעו אם החשוד יורשע בכל העבירות שבהן הואשם.
שופטת בית המשפט הכלכלי דנה אמיר השיבה: "החוק נותן סמכויות מאוד נרחבות, ועל הרשויות להשתמש בהן באופן מידתי ומושכל תוך ראיית החשוד. אנחנו בבתי המשפט עושים מאמצים לעשות זאת. התפיסה בשווי אכן מאפשרת חילוט נרחב ופעמים רבות כשמגיעים לבתי המשפט אחרי השלב הראשון, אנחנו בהחלט מצמצמים את התפיסה. וכאן תפקידם של הסנגורים: להציע פתרונות יצירתיים שיאפשרו לחשודים להמשיך בחייהם ואפילו בעסקיהם מבלי שייפגע ההליך האכיפתי נגדם".
2. הגנה עיתונאית: מה למדנו מדחיית תביעת הדיבה נגד העיתונאי אמנון אברמוביץ’
השופטת עדנה יוסף־קוזין מבית משפט השלום בפ"ת דחתה את תביעת הדיבה שהגיש בני קצובר, מראשי תנועת ההתנחלות, נגד העיתונאי אמנון אברמוביץ’ ו"ידיעות אחרונות". הסיפור המעניין כאן הוא שהתביעה נדחתה, אף שאברמוביץ ייחס לקצובר במאמרו "השדים על הקיר" מ־4.11.2018 מילים שלא אמר כלל: "יש להעמיד את רבין ופרס בפני כיתת יורים". אין ספק, קובעת השופטת, שהמשפט הזה "אינו אמת ומהווה לשון הרע. עם זאת, בנסיבות המקרה, עומדת לנתבעים ‘הגנת העיתונאות האחראית’".
וההגנה מתבטאת בשני אלה: בהסתמכות ובתיקון. אברמוביץ’ נטל את הציטוט משני מאמרים שפורסמו לפניו: של פרופ' רפי מן באתר ושל איילת נחמיאס ורבין. "מדובר בכותבים מהימנים ורציניים, בעלי ידע בתחום הנדון, שמאמריהם פורסמו בכלי תקשורת רציניים", החמיאה השופטת למקורות. ומכאן קבעה שאברמוביץ’ "האמין בכנות באמיתות הדברים" וכי "פעל בשקידה מקצועית, סבירה וראויה לבירור אמיתות הפרסום".
תום הלב והאחריות העיתונאית נמשכו גם לשלב הבא: "משהתברר כי המקורות שעליהם הסתמך הנתבע אינם מסוגלים להציג סימוכין לנכונות פרסומיהם, הנתבעים (אברמוביץ' ו"ידיעות אחרונות") פעלו באופן מהיר והחלטי, העמידו את הדברים על תיקונם באמצעות פרסום הודעת תיקון והבעת צער, וכן הסירו את מאמרו של הנתבע מהמרשתת", כתבה השופטת.
דחיית התביעה נגד אברמוביץ’ חשובה בעידן האיומים על התקשורת. התביעה שיש בה לשון הרע ועובדות שגויות, נדחתה בעיקר בזכות תום הלב של העיתונאי
ועל כל אלה נוסף חוסר תום הלב של התובע קצובר. ראשית, הוא לא תבע את שני המקורות המקוריים לציטוט שנותרו על כנם, לעומת הנתבעים שהסירו אותו. קצובר אמנם טען לרייטינג הגבוה יותר בפרסום ב"ידיעות", אבל השופטת דחתה טענה זו, בעיקר בגלל ההסרה המהירה של הפרסום, שבועיים לאחר פרסומו. "אם נגרם לתובע נזק מתמשך כטענתו, הרי שנזק זה הוא דווקא תוצאת הפרסומים האחרים", כתבה יוסף־קוזין.
ולכן, קיבלה השופטת גם את טענת אברמוביץ’ ל"תביעה בררנית המונעת משנאה לנתבע". ולכך כבר היו ראיות ברורות. בראיון שנתן התובע ל"מעריב" במאי 2007, מציינת השופטת ש"התובע הביע כלפי הנתבע תיעוב והתבטא כלפיו בלשון מעליבה, כאשר לשאלה מה דעתו על הנתבע השיב: 'תולעת'".
אין ספק שפסק דין זה חשיבותו גדולה בעידן האיומים על התקשורת. השופטת דוחה תביעה שיש בה לשון הרע ועובדות לא נכונות, מתוך בחינה רחבה יותר של נסיבות הפרסום. בראשם, תום הלב של העיתונאי (במובן האמיתי, לא רק המשפטי); חשיבות הנושא הציבורי; תיקון והסרת הפרסום; וגם מעמדו של התובע, שכמו אחרים מסוגו, לא בוררים בהסתה ובהכפשת הזולת, אבל נזעקים לבתי משפט כששמם הטוב נפגע. וזאת, כשברור שהשם הטוב אינו המניע המרכזי, אלא הרתעת והשתקת הביקורת נגדם.
את קצובר ייצג עו"ד חזי צוריאל. את אברמוביץ’ ו"ידיעות אחרונות" ייצג עו"ד תמיר גליק ממשרד ליבליך מוזר גליק.
