מאחורי התביעות הייצוגיות: המקום שבו מנדלבליט לא מתפשר
מאחורי התביעות הייצוגיות: המקום שבו מנדלבליט לא מתפשר
היועמ”ש מרבה בתקופה האחרונה להתנגד להסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות. בעוד שבמשרדו טוענים כי ההתערבות היא רק במקרים שבהם “עושים סיבוב” על גבם של התובעים, גורמים בתחום טוענים כי היועץ מבקש להיות “חברתי” ולהרוויח נקודות של פרסום חיובי על התייצבות לטובת הצרכנים והנפגעים. בכיפופי הידיים בהסדרי הפשרה גם לשופטים יש אינטרסים משלהם
לאחרונה נדמה שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מרבה להתנגד להסדרי פשרה שנרקמים בתביעות ייצוגיות. ההתנגדות היא לטובת הציבור או "הקבוצה" בז'רגון התביעות הייצוגיות. הקבוצה שאינה מיוצגת במשא ומתן על הפשרה. "היועץ הוא לרוב הגורם היחיד שמסב את תשומת לב בית המשפט להיבטים הבעייתיים של הסדרי הפשרה, או לכך שהם אינם מביאים בחשבון את האינטרסים של חברי הקבוצה", אומרת עו"ד רוני נויבאואר, ראש אשכול משפט אזרחי במשרד המשפטים שמרכזת את מוסד התנגדויות היועץ.
משרד המשפטים שולל עלייה בכמות ההתנגדויות: 45 ב־2020, 44 ב־2019. וגם זה מעט מאוד ביחס לכלל ההסדרים. בשנה מוגשות כ־1,200 בקשות אישור לתביעה ייצוגית, מיעוטן מסתיים בפסק דין והרוב הגדול בהסדרים. בכל מקרה הנתונים אינם גורעים מהלהט והעוצמה שנשזרים לעצם הדיון על התנגדויות היועץ.
התובע ופרקליטו הם ישות אחת כשלא תמיד ברור מי הזנב ומי הכלב. מי הרוח החיה מאחורי התביעה ומי הנדבך המשלים, העזר כנגדו. בכל מקרה, התובע ופרקליטו נפגשים אצל מגשר למשא ומתן מול החברה הנתבעת ורוקחים הסדר. וכאן מתעוררת "בעיית הנציג" – היעדר נציג לקבוצה, כשהתנגדות היועץ אמורה לשפר את תנאי הפשרה, ואולי לתקוע מקל בגלגליה.
מסלין דיון ועד סלקום
הנה כמה התנגדויות מפורסמות. היועץ מנדלבליט התנגד להסדר הפשרה בתביעה בעניין אי השבת תשלום עבור הכרטיסים שנרכשו למופעים של סלין דיון ובוטלו בשל התפרצות נגיף הקורונה. וכך התנגד להסדר שנחתם עם חברת התקשורת HOT במסגרת בקשה לתביעה ייצוגית נגד החברה על אפליה של יישובים ערביים.
היועץ מנדלבליט התנגד בין היתר להסדר הפשרה בתביעה בעניין אי השבת תשלום עבור הכרטיסים שנרכשו למופעים של סלין דיון ובוטלו בשל התפרצות נגיף הקורונה
היועץ התנגד לפשרה בייצוגית נגד חברות העוסקות ביבוא ומכירת כלי רכב בטענה כי היא מנוגדת לחוק הגנת הצרכן. להסדר עם פסגות הוא התנגד בגלל הדרך הנרפית לאיתור יורשי עמיתים בקופת גמל. היועץ קבע שאין להסתפק בהודעות בעיתונות ויש להגביר את המאמץ באמצעות חיפוש הזכאים במרשם האוכלוסין ועדכונם אישית באמצעות הדואר, המייל או הנייד.
בתביעה הייצוגית נגד סלקום על העמדת חבילות המשך לגלישה ללא הסכמת הלקוחות התנגד היועץ למרבית רכיבי ההסדר. מרבית טענותיו נדחו בידי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב עידית ברקוביץ שכתבה: "עמדת היועץ המשפטי לממשלה אינה מתמודדת עם אומדן הסיכויים והסיכונים שהם לב ליבה של הפשרה". ובמילים פחות עדינות: היועץ מתערב לטובת הקבוצה מבלי להבין לעומק את מלוא השיקולים שהניבו את הפשרה, ביניהם הסיכון להפסיד את התביעה אם נגיע לפסק דין.
בייצוגית שהגיש שמואל שנבל נגד תע"ש, נטען שהחברה נוקטת מדיניות מפלה מאחר שלא ניתנה לו וליתר האבות העובדים זכות הורית מסוג יום עבודה מקוצר או תשלום שוויה הכספי, הניתנת לנשים המועסקות.
השופטת אריאלה גילצר־כץ מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב אישרה את הסדר הפשרה שלדעת הצדדים היה ראוי, הוגן וסביר. וכך נימקה את דחיית התנגדות היועץ המשפטי: "אכן, ההסדר אינו מושלם והיועץ המשפטי צודק בעמדתו, אולם אופיו של הסדר פשרה כי כל צד אינו מקבל את 'מלוא תאוותו בידו' ומלוא הסעד שנתבע על ידו בתובענה הייצוגית אלא ההסדר הוא פשרה וכשמו כן הוא הסדר פשרה בו כל צד מתפשר על טענותיו. אי לכך, על בית הדין לבדוק האם ההסדר הוא אופטימלי' ולא דווקא 'מקסימלי' בשים לב לסיכונים והסיכויים של התובענה...".
את התובע שמואל שנבל ייצג עו"ד ארנון גרפי, יו"ר ועדת תובענות ייצוגיות של לשכת עורכי הדין. גרפי מחזק את דברי השופטות ברקוביץ וגילצר־כץ: "מרבית ההתנגדויות של היועמ"ש הן בטענה שההסכם שהתגבש אינו מספיק מטיב עם חברי הקבוצה, אולם מצד שני צריך גם לזכור שהסדר הפשרה ‘קונה’ גם עבור התובעים את הסיכון שאלמלא ההסדר, התביעה גם עלולה להידחות וחברי הקבוצה יעמדו בפני שוקת שבורה וייוותרו ללא כל פיצוי". גרפי טוען שמשמעות ביקורת השופטים בדחיית התנגדויות היועץ היא ש”אין לקבל את עמדתו של היועמ"ש, אם לא ניתנה על סמך בקיאות והעמקה בנתונים שהובילו להסדר. לכן, טוב יעשה היועמ"ש אם בטרם יגבש את עמדתו ישוחח עם המגשר שסייע לצדדים להגיע להסכם, או עם עורכי הדין המייצגים, על מנת להבין את התמונה הכוללת".
“לא חותמת גומי”
מדוע מתנגד היועץ להסדרי פשרה? בשיחות שלא לייחוס עם כמה מהשחקנים הפעילים בשוק התביעות הייצוגיות, כולל מגשרים, מתקבלות כמה תשובות שתוקפות את התנגדות היועץ.
ראשית, היועץ מבקש להיות "חברתי", להרוויח נקודות של פרסום חיובי על התייצבות לטובת הצרכנים והנפגעים.
שנית, בהמשך לתשובה הקודמת - היועץ מבקש לקבע את מעמדו כשחקן משמעותי ולא כ”חותמת גומי” להסדרי הפשרה. אם יסכים לכל הסדר, מה הטעם לפנות לעמדתו?
השופט של היום הוא המגשר של מחר ולכן האינטרס שלו הוא לחזק ככל שניתן את מעמד המגשרים. שופטים בדימוס יתפרנסו יפה בבוא היום מההסדרים
שלישית, למי שמנסח את ההתנגדויות מטעם היועץ אין מושג איך מתנהלים החיים האמיתיים, איך עובד עולם העסקים, ואיך מתקיים מאזן הסיכונים והסיכויים מול בית המשפט. נוח ליועץ להתכנס לעמדה נורמטיבית צודקת, גם אם אינה מחוברת למציאות.
רביעית, טענת ניגוד עניינים בעמדת היועץ. למשל, בתביעה הייצוגית נגד חברות הביטוח, שתלויה בעליון, על גבייה שלא כדין של "הוצאות ניהול השקעות". היועץ התייצב לצד הרגולטור בסיפור שמהדהד כשל עליו כבר הצביע העליון - ה"שבי" הרגולטורי. המפקח על הביטוח, הרגולטור, במקרה הזה, שבוי בידי מפוקחיו, חברות הביטוח. אם היועץ יתייצב נגד המפקח, תהיה בכך הודאה במחדלי הפיקוח הנטענים בתביעה. הבעיה טמונה בכך שהיועץ נדרש לתשובת הרגולטור שצריך להסביר למה כשל בפיקוח.
מטעם היועץ דוחים כמובן את התשובות האלה. למשל, ניגוד העניינים. יש מקרים שהיועץ דווקא מתייצב לטובת התובעים. למשל, בתביעות על הפרת חובת ההנגשה לנכים, שם התייצב היועץ נגד הרגולטור שלא אכף את ההנגשה והותיר את המלאכה לאוכף האזרחי, הוא התובע הייצוגי.
היועץ מתערב לטובת הקבוצה שלא נמצאת בחדר שבו מתרקם הסדר הפשרה. וההתערבות הזו היא גם מועטה מדי לטעמם של העוסקים מטעמו במלאכה, ורק במקרים המובהקים ביותר. בשנה מוגשות כ־1,200 תביעות ייצוגיות שרובן המכריע מסתיים בהסדר פשרה. יש כעשרה פסקי דין בשנה. וחשוב לציין – הפשרה היא הכרחית כי בלעדיה יתנהלו התיקים שנים ארוכות ורק עורכי הדין ירוויחו. בכל מקרה, המחוקק לא ציפה למבול הזה, ובהתאם, כוח האדם הדל מדי שמוקצה לכך במשרד המשפטים. מתחת עו"ד נויבאואר באשכול משפט אזרחי שתי רפרנטיות בלבד. עמדת היועץ מתפתלת בין תחנות רבות. זה מתחיל בשתי הרפרנטיות, עובר לנויבאואר, ממנה למשנה האזרחי ליועץ ארז קמיניץ (מעכשיו כרמית יוליס שהחליפה אותו), ממנו למחלקה האזרחית בפרקליטות, ממנה למשנה האזרחי לפרקליט המדינה אורית קוטב. ולאחר שכולם סיימו להתמקח ולשפצר, מובאת התוצאה למנדלבליט שחייב גם הוא לעבור עליה, כי המחוקק מסרב לבקשתו לאצול את הסמכות למשנים, כדי לקצר את התהליך. אז מה הפלא שעמדת היועץ מתקבלת אחרי מספר חודשים, ולכולם יוצאת הנשמה. אגב, לביקורת זו שותפים כל הצדדים, בלי יוצא מהכלל.
ומילה על הרפרנטיות שאצלן הכל מתחיל. אין ספק שהן חדורות שליחות ותודעת שירות. הבעיה היא שעולם הייצוגיות השתכלל. כבר לא מדובר במספר חטיפי הבמבה שחסרים בשקית. היום התביעות נוגעות לשוק ההון והביטוח, לעולם התקשורת, ליחסי עבודה, לאיכות הסביבה ועוד. נושאים מורכבים ביותר שמצריכים לימוד רב שחלקו, מה לעשות, מתבצע אצל הרגולטור, מה שמוליד את החשש לניגוד עניינים.
לפי עמדת היועץ, ההתערבות היא רק במקרים בוטים ומובהקים שבהם עושים סיבוב על גבם של התובעים. למשל כשחברת ביטוח מעבירה את הכסף לאיזו עמותת צדקה שאין לה קשר לתביעה, רק כדי להרוויח יחסי ציבור על גבי התובעים; למשל, פשרות הקופון שנותן הנחה בחנויות של החברה הנתבעת; למשל, במקרים של הסדר הסתלקות מתוגמל שבו מציעים לתובע כסף תמורת הסתלקות מהתביעה והיועץ אמור להודיע לבית המשפט שדווקא יש עילה טובה, ואולי צריך להציע את התביעה לתובע אחר. מקרה נוסף שנחוצה בו התערבות הוא למקרה שבהם כל הצדדים, כולל בית המשפט, יבקשו ללא הצדקה לחסום באמצעות “מעשה בית דין”, תביעות בהמשך.
בין שופטים למגשרים
הפוליטיקה של הסדרי הפשרה היא מורכבת. בעיקרון ישנם שני מצבי הסדר: האחד, לפני שבית המשפט מאשר את הבקשה לתביעה הייצוגית; השני, הסדר לאחר האישור. המקרה השני הוא גרוע יותר לנתבעים כי השופט, באישור הבקשה, כבר גילה את דעתו שיש לתביעה “קייס”. במצב הזה הפשרה תעלה לנתבעים יותר כסף. במקרה הראשון, פשרה לפני שהשופט אישר את הבקשה, ההסדר יעלה להם פחות. לפיכך, התובע ישאף להסדר אחרי האישור והנתבעים לפניה. המשותף לשניהם הוא המרוץ להסדר. "החוק", אומרת עו"ד נויבאואר, "העניק ליועץ תפקיד ייחודי, בכך שהסמיכו להתנגד להסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות בשל החשש לקיומו של ניגוד אינטרסים בין חברי הקבוצה לבין התובע הייצוגי ובא כוחו, שעשויים להעדיף את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס של חברי הקבוצה. תפקיד היועץ בשמירה על האינטרס הציבורי בא לידי ביטוי הן בתיקוני הצדדים לאור הערות היועץ והן בשורת הכרעות שהתקבלו לאחר שעמדת היועץ הובאה בפני השופטים ושיקפה את האינטרס הציבורי הרחב".
לאף אחד אין באמת כוח לנהל את תיקי התביעות האלה עד הסוף. לא לצדדים וגם לא לשופט שמעודד, לפיכך, הסדרי פשרה. מכאן שגם השופט עלול לראות בהתערבות יועץ טרחת יתר, שלא לומר טרחנות יתר, שיש לסלקה מהדרך במינימום מאמץ. ויש עוד סיבה שפחות מדברים עליה בפומבי: השופט של היום הוא המגשר של המחר ולכן האינטרס שלו הוא לחזק ככל שניתן את מעמדם של המגשרים, במיוחד כשמדובר בשופטים בדימוס. ראשית, בגלל שחזקה על שופט בדימוס שייטיב לשקול את כל צדדיה, סיכוניה וסיכוייה של התביעה ויקלע אל הפשרה המדויקת. ושנית, כי בבוא היום גם השופט שלנו שיגיע יומו לפרוש יתפרנס יפה מההסדרים האלה לאחר שכמובן ייטיב לשקול היטב את כל צדדיה, סיכוניה וסיכוייה.
