משפט שדהמאלאור אזריה ועד חנית קיקוס: הספר שחושף את אחורי הקלעים של המשפטים המסעירים
משפט שדה
מאלאור אזריה ועד חנית קיקוס: הספר שחושף את אחורי הקלעים של המשפטים המסעירים
הוא הוזעק לראש ההרכב בפרשה הנפיצה של החייל היורה, והתפרץ בשאגות זעם כדי להוביל להרשעת רוצח הנערה מהדרום. האוטוביוגרפיה של השופט בדימוס צבי סגל, "מעיינות ומדבריות חיי", מתארת אדם שתשוקתו העזה למקצוע היתה תו איכות שיפוטי, אך גם תכונה שסיבכה אותו לא פעם מול קולגות
לספרו האוטוביוגרפי קרא השופט בדימוס צבי סגל "מעיינות ומדבריות חיי" (הוצאת ידיעות אחרונות), שם יוצא דופן, בוודאי כשמדובר בשופטים, שם שנוטה להתפייט, לצוד את הקשב. לא בכדי הוא מצרף כנספח בספר צילום כתבה עליו שכותרתה "שלמה ארצי היה שמח להלחין". כך הוא מספר לנו שכתיבתו היא בעצם גם שירה.
אבל גאוותו של סגל באיכות הפואטית שלו היא שנייה לאהבתו ולגאוותו במקצוע השפיטה. "אהבת נפש כרכה את נשמתי במלאכת השפיטה", הוא פותח את ספרו שמשדר לנו בסאב טקסט שלו את המסר – יותר משאני זכיתי להיות שופט, זכתה השפיטה בי.
סגל כיהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. התמחותו השיפוטית היתה בתיקי פשע חמור, ובהם כמה מהתיקים המתוקשרים ביותר. פרשת ההתעללות בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, רוצחי השופט עדי אזר, רוצח הוריו דניאל מעוז ועוד. בהיותו בשנת שבתון הוזעק סגל למילואים כדי לשבת בראש הרכב הערעור על הרשעת אלאור אזריה, החייל שירה בראשו של המחבל הפצוע. סגל מדגיש שנבחר למשימה רגישה זו, שהיתה חשופה ללחצים אדירים משני הצדדים, בעד ונגד אזריה, מפני שאצלו אין דבר כזה "משחק מכור", ורק שופט ישר כסרגל, כמוהו, ייכון לשבת בתיקים מסוג זה.
אלא ש"משחק מכור" הוא בהחלט מזהה אצל אחרים, במיוחד כאלה שהופקדו על קידומו. סגל העמיד את עצמו לשני תפקידים שבהם לא זכה: פרקליט המדינה ונשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. את אשמת ה"משחק המכור" הוא כמובן שמע מאחרים שהזהירו אותו, אבל אין ספק שהוא מאמין בו בגלל ההוכחה הניצחת: הטוב במועמדים לא נבחר בסופו של דבר.
אגב, בעניין פרקליט המדינה הוא משמיט מספרו את האפיזודה שבה עו"ד רונאל פישר ניסה לדחוף את מועמדותו אצל חברו (של פישר), היועץ המשפטי יהודה וינשטיין. הסיפור תואר בהרחבה בעיתונות וסגל אף הגיב לו בזמנו, וכל זה הושמט לגמרי מהאוטוביוגרפיה, למעט העובדה שווינשטיין זימן אותו לשיחה. ובעניין המשחק המכור הוא צדק במקרה הזה. וינשטיין ייעד את התפקיד מראש לשי ניצן.
סגל התפרסם בשתי פרשות שנגעו לאישיותו ולהתנהלותו. הראשונה, זו שבגללה הועבר מבית המשפט המחוזי בבאר שבע למחוזי בירושלים, קשורה להרשעת סולימאן אל עביד ברצח חנית קיקוס שבמסגרתה התלקחה מחלוקת בקרב הרכב השופטים. סגל היה נחוש להרשיע, ניל הנדל לזכות, ובתווך התנדנד ראש ההרכב גלעד גלעדי. לתקשורת הודלף מה שקרה בחדר: שאגות זעם של סגל על הנדל שניסה לשכנע את גלעדי לזכות את אל עביד.
"ידיעות אחרונות" פרסם בהרחבה את הסיפור שבסופו הסתכסך סגל עם שופטים נוספים שתבעו מהנשיא דאז אהרן ברק להרחיקו כליל מבית המשפט. הדבר צלח בידם, אבל למורת רוחם סגל נבעט למעלה – מבאר שבע למחוזי בירושלים שנחשב ליוקרתי יותר.
גילוי נאות: הח"מ שימש אז כדובר בתי המשפט ש"ייצג" את סגל מול התקשורת. סגל בספרו חולק שבחים לפועלי, וזו ההזדמנות להאיר את קשייו של דובר בתי המשפט בסיטואציה כזו שבה עליו לאזן בין ארבעה בעלי אינטרס שונים: השופט שבמרכז הפרשה (סגל במקרה זה), נשיא בית המשפט שבו הוא מכהן, מנהל בתי המשפט ונשיא בית המשפט העליון. לכל אחד מהם עשויה להיות השקפה שונה לגבי התנהגות השופט, והדובר חייב לתמרן בין ארבעתם. לסגל היה אז חבר טוב במחוזי בירושלים ששכנע את הנשיא אהרן ברק לתת לו "הזדמנות שנייה" בירושלים.
הפרשה השנייה שאיימה להכתים את סגל נגעה למשפט אונס שבו נטען כי ההרכב בראשותו איפשר לסנגורים להשפיל את הקורבן, נערה בת 16, שהתבקשה להדגים את התנוחה שבה התבצע המעשה. בסופו של יום ניקה נציב תלונות הציבור על השופטים, אליעזר גולדברג, את סגל ועמיתיו. סגל בספרו מפרט את הראיות והנסיבות ל"זיכוי" הזה והן משכנעות למדי, והוא גם מותיר לנו, בסיכומו של פרק זה, את הלקח המתבקש: "למדתי על בשרי להעריך את הסבל הכרוך בנשיאת אות קלון, ולו לזמן קצוב. חשתי את חולשתה של חזקת החפות ואת מגבלות השיטה והמערכת המתיימרת לשמש דוגמה ומופת".
אחד הפרקים המעניינים בספר הוא גם הקצר שבהם שכותרתו "מה שאומרים". בפרק זה מנסה סגל לפרוע שטר שניתן לקורא על הכריכה האחורית "חשיפה אישית נטולת עכבות או פחד". כך פותח סגל את הפרק: "ייתכן כי דמותי מרתיעה וקשוחה מדי בעיני רבים, מגעת אפילו כדי ציון לא גבוה מספיק ביחסי אנוש". ציון נמוך ביחסי אנוש ובמילותיה של קרן מור ב"חמישייה הקמרית": "ח.. בן אדם".
סגל נוטל כאן על עצמו משימה קשה והיא להסביר איך נוצרה לו התדמית הקשה הזו שהוא מתאר כ"מזג שיפוטי סוער ובלתי ראוי בעליל, הגובל בחוסר כבוד מינימלי, ואף השפלה ישירה ומרסקת".
שני הסברים מספק סגל לכתב האישום העצמי הזה שהוא ניסח בעצמו נגד עצמו. הראשון, לא זוכר מקרים מובהקים כאלה. ייתכן שהיו וייתכן שלא. אבל ההסבר השני מספק את כתב ההגנה למקרה שזיכרונו בגד בו, והוא אכן פגע בעורכי דין, עדים או בעלי דין: "הפגיעה מקורה בתום לבו של שופט החותר ללא לאות לייעול ההליך המשפטי ולהכרעה צודקת". ובמקום אחר: "האם יעלה על הדעת כי בלהט תשוקתי למקצוע השפיטה רמסתי פרקליט או כל אדם שהוא? כי פגעתי או זלזלתי במי מהם?"
כלומר החתירה ללא לאות לצדק ולייעול, התשוקה הבוערת למקצוע, היא ה"אשמה", היא שגרמה לו להתפרץ, לרמוס, להשיג את אותו "ציון לא גבוה מספיק ביחסי אנוש". נדמה לי שגם ההסבר הזה היה מקבל ציון לא גבוה מספיק, ולבי לבי על עד שהיה מופיע בפני כבוד השופט סגל ומנמק לו את חטאיו ופגיעותיו בלהט תשוקתו למקצוע. אין לי ספק שסגל היה דוחה על הסף את ההסבר הזה.
