ראיוןהרב שדורש מהאברכים להיכנס מתחת לאלונקה: "דווקא אלו שלומדים תורה צריכים להתגייס"
ראיון
הרב שדורש מהאברכים להיכנס מתחת לאלונקה: "דווקא אלו שלומדים תורה צריכים להתגייס"
רפאל קרויזר, מהרבנים המובילים בזרם החרדי המודרני, הוא הרב החרדי הראשון שקרא פומבית לגיוס בחורי הישיבות אחרי פרוץ המלחמה. מבחינתו, השתמטות החרדים רק פוגעת בתורה, שמצווה על נשיאה בעול ונטילת חלק פעיל בעולם
את הרב רפאל קרויזר הכרתי לראשונה מרחוק, כאברך מתמיד ששוקד על לימודו בספסל קדמי בישיבת חברון הליטאית, הנחשבת לישיבת הדגל של המגזר. לקרויזר יצא כבר אז שם של עילוי, הוא סיים את התלמוד בעת אירוסיו, זכה לקירבה מיוחדת אצל ראשי הישיבה בחברון ואצל הרב שמואל אויערבאך, שהיה אז מגדולי הדור בעולם הליטאי. רק מספר שנים לאחר מכן, כשנוצרה בינינו היכרות אישית וקרובה, ואף למדנו בחברותא קבועה למשך מספר חודשים, יכולתי להעיד כי הרושם שיצא לקרויזר מוצדק לחלוטין. קרויזר הוא שילוב נדיר של תלמיד חכם חרדי ישיבתי ושל איש רוח בעל אופקים רחבים.
למרות שעתידו ומעמדו בעולם החרדי המיינסטרימי היה מובטח, בחר הרב קרויזר לרכוש גם השכלה אקדמית כללית ובימים אלו הוא לקראת סיום עבודת הדוקטורט שלו שעוסקת בספרות השו"ת במאות האחרונות. במקביל, קרויזר הקים בית מדרש לדיינות לפרחי דיינות חרדיים, כתב שלושה ספרים תורניים וסיים את לימודי הדיינות בעצמו. בשנים האחרונות, קרויזר הפך לדמות רבנית מובילה בזרם החרדי המודרני, ובחודשים האחרונים הפך קרויזר למגיד-שיעור בישיבת דרך חיים – ישיבת הסדר חרדית ותיקה.
על תלמידי הישיבות: "לא מודעים למחירים הכואבים של החיים כאן. מרקם החיים לא נמצא על אותו ספקטרום. יש חברה שדואגת שהיא תישמר בצד"
מה שמייחד את הרב קרויזר זו העובדה שהוא לא נמנע מלהתבטא בחריפות, הוא איננו חש שהוא צריך לשלם חשבון לאף אחד. כך לדוגמה ביוני האחרון, אמר קרויזר בפאנל שהתקיים באוניברסיטת רייכמן והשתתף בו ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה: "החכי"ם החרדיים נאבקים על קצבאות וג'ובים למקורבים בזמן מלחמה. התורה לא יכולה להיראות ככה, המחירים המוסריים שאנו משלמים על אי הגיוס הם לא אפשריים, החינוך שלנו צריך להיות לאהבה לכלל ישראל, לאכפתיות, ולנשיאה בעול בפועל".
בשמיני באוקטובר, יום לאחר הטבח בקיבוצי העוטף ופרוץ המלחמה, היה הרב קרויזר הדמות הרבנית החרדית הראשונה להשמיע קול מובהק בסוגיית הגיוס. הוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו "אחיי אהוביי בני הישיבות היקרים, לצערנו הגדול לא נוכל להמשיך ולהפטיר כאשתקד. ביום שמחת תורה, נפל דבר בישראל, וכל מי שיש לו לב מרגיש לא יכול לעמוד מנגד. זה העם שלנו, זה אנחנו, ומוטל עלינו להיות שם בפועל ממש במסירות נפש למטה מעשרה טפחים". קרויזר מודה כי "אני גדלתי במקום שלא ראה בצבא משהו בעל ערך או סוגיה שנמצאת על המפה, לפני שמחת תורה הצבא לא הטריד אותי. בעקבות הטבח הנורא בשמחת תורה התעוררתי, ולא רק אני, הרבה חרדים והרבה אנשים החלו להבין את זה".
זה אמנם טריוואלי, אבל מה השתנה?
"עד לשמחת תורה היתה תחושה שאין צורך אמיתי, שהתביעה מגיעה רק מרצון לייצר שוויון ולעזור למי שלוקח על עצמו את המשימה. היתה גם קונספציה רחבה של צבא קטן וחכם, שאין באמת צורך בבחורים ובחרדים שיתגייסו. אבל עכשיו כשאנו רואים את כל ההרוגים, ביניהם תלמידי חכמים ורבנים שמסרו נפשם, אז אין מה לומר. זה מזעזע. אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. מאז מלחמת יום הכיפורים המציאות השתנתה, הישיבות גדלו, וגם אז המלחמה נמשכה רק שלושה שבועות כשרוב ההרוגים היו רק בהתחלה. אני חשבתי שיגיע רגע שההנהגה החרדית תבין ותפנים, ותגלה יותר סולידריות. זה לא נראה בשטח, לא אצל הפוליטיקאים ולא אצל מנהיגי הציבור".
על ישיבות שמשלבות שירות צבאי: "הן יראו שאפשר להיות תלמידי חכמים שמשרתים בצבא, זו לא המצאה שלנו. מאז המלחמה אנחנו רואים עלייה ברישום"
ומכתבי הרבנים בימים האחרונים, המבקשים לקצר את בין הזמנים ולא לטייל, לא מלמדים על תחילתו של שינוי?
"לא, אין שום שינוי. יש רק ניסיון להתייפייף ולמצוא חן, לנסות לא להרגיז, בצורה קוסמטית מאוד. אלו דברים של מי שעסוק בעצמו או במה יגידו עליו. זו לא אכפתיות אמיתית או דאגה והבנה של המציאות. אני מאוד הסכמתי והערכתי את מה שהרב אשר דויטש, מהפלג הירושלמי, אמר – 'לא לבטל את בין הזמנים, אנשים שלומדים צריכים חופש'. לא צריך לשחק ולהראות לחברה הישראלית, אני מעדיף את הכנות. אני לא חושב שצריך להתפעל ממה שחושבים אחרים, חילונים או דתיים לאומיים, זה לא השיקול הרציני. מה שחשוב הוא לעשות את מה שראוי ונכון לעשות".
אולי אתה לא הכתובת, אבל איך אתה מסביר את העובדה שיש שתיקה של תלמידי חכמים חרדים?
"יש ניתוק גדול, כל המציאות מתווכת, יש כאן חיים בבועה של עצמם, לא מודעים למחירים הכואבים של החיים כאן, של הצורך בהגנה. לא מכירים את המשפחות, לא מפנימים שהחיים בקריית ספר, אלעד, ירושלים ובני ברק זה בזכות שיש אנשים שבפועל דואגים לזה. מרקם החיים כאן לא נמצא על אותו ספקטרום. יש חברה שדואגת שהיא תישמר בצד. הגיעו לידי דברים מזעזעים שהשמיעו רבנים מפורסמים, שבחורי ישיבות לא יילכו לבקר חולים, ולא יילכו ללוויות. הפחד הוא שאם יילכו, אז אולי הם יראו משהו ויבינו. ייתכן שגם החזרה המהירה לישיבות נובעת מהרצון לשמור על הניתוק משאר החברה".
אבל עדיין, אנו יודעים שבכל סוגיה הלכתית יש מגוון של דעות הלכתיות ופתאום בסוגיה הזו יש מעין דממה.
"כן, יש דחייה של הנושא הזה של הגיוס מקטגוריות הלכתיות. מעבירים את זה למונח שנקרא 'השקפה', שהוא מעבר ליכולת שלנו להכריע בו. הוא קשור באופן עמוק לזהות, עד כדי כך שיש כאלו שעבורם המשמעות של המילה 'חרדי' היא 'לא מתגייס לצבא'. בנוסף, יש הרבה מנגנונים של שליטה ופיקוח חזקים של המפלגה. אבל יש גם רבנים עצמאיים, אני לא יודע למה קולם לא נשמע".
מה עמדתך העקרונית בנוגע לגיוס? מי צריך להתגייס, האם צריך לאפשר להציב מכסות?
"באופן עקרוני, זו צריכה להיות חובה שמוטלת על כולם. תלמידי חכמים זה מושג גדול. מי שזכה להיות תלמיד חכם, שעוסק בהרבצת תורה, בהוראת תורה ולימוד תורה, אז הוא עסוק בתפקיד ציבורי חשוב – לא צריך לוותר עליו. אבל בחורים צעירים – כולם חייבים לקחת חלק במאמץ הזה, כל אחד בתחום שהוא מסוגל לו ומוכשר אליו".
"התורה לא נראית ככה, היא לא אטומה"
מבחינת קרויזר, ההימנעות הגורפת מגיוס בשם לימוד תורה עושה עוול למושג התלמיד החכם ולמהותו של לימוד תורה. "כשאנחנו רואים את אלו שנהרגים ורואים כאלו שנקראים תלמידי חכמים, והם אטומים לקול צעקת הדל, אז צריך להגיד: 'התורה לא נראית ככה, התורה לא אטומה, התורה היא תורת חיים'. אי אפשר להסתתר מהמציאות ולא להבין שהקב"ה ברא אותנו בכדי להיות בעולם, לפעול בו ולהיות חלק בו, להשפיע עליו. אלו דברים פשוטים", מדגיש קרויזר, "מישהו חושב שככה נראה לימוד תורה? מי שלומד תורה רואה את הכאב של השני. אנחנו מצווים על נשיאה בעול, על 'עזוב תעזוב עמו', על 'הקם תקים', על 'השבת גופו' ועוד מצוות רבות".
אתה היית קרוב לרב שמואל אויערבאך שהיה מתנגד חריף לגיוס והיה קשור לפלג הירושלמי?
"הרב שמואל היה רב לא קונבנצינלי, הוא לא חשש להביע את עמדתו. בזמנו הוא תמך במפונים של גוש קטיף בניגוד למיינסטרים החרדי. הוא כתב לי מכתב תמיכה בבית המדרש לדיינות שהקמתי, למרות שהוא ידע שיש לי בן שלומד בממלכתי־חרדי ושלמדתי באוניברסיטה. זאת, בזמן שאחרים איימו על התורמים לבית המדרש שלא יקבלו את ילדיהם לישיבות. אי אפשר לדעת מה הוא היה אומר היום, אבל הוא היה מבין את הצרכים של העם. זה לא מצב של לפני 15 שנה, שמישהו רוצה לחלן את החרדים. יש משפט מבעל התניא (האדמור הראשון של חב"ד) ש'לא יכול להיות שמי שלומד תורה, לא ישמע תינוק בוכה'. הרב שמואל היה כזה, כל אלמנה, כל יתום, כל מי שהיה צריך משהו – הוא סגר את הגמרא שלו והלך לעזור. הוא היה אדם רגיש ודמותו ממשיכה לעורר בי השראה".
אבל הוא התנגד בחריפות לגיוס.
"הוא באמת פחד מהעסקונה החרדית, שמה שחשוב להם זה המוסדות, המפלגה, השלטון והשררה. עיקר החשש שלו היה מהפריפריה, שיגייסו דווקא את אלו שלא יוכלו לשמור על דתם בצבא. המכסות שהחברה החרדית חשבה עליהן הפחידו אותו מאוד. שייקחו נוער שוליים לא רציני ולא אדוק, והוא יהיה בשר התותחים של החברה החרדית, זה הפחיד אותו יותר מהכל".
גם היום התרחיש הזה על השולחן.
נכון, זה מזעזע, זה דבר מסוכן מאוד. אני שומע את זה גם מאלו שעוסקים בתחום הזה של הגיוס. הם חושבים שהתפקיד שלהם הוא לדאוג לנוער שוליים אבל לא מבינים שדווקא אלו שלומדים תורה צריכים להתגייס. אלו שיש להם את החוסן, אלו שלמדו, אלו שפיתחו את עצמם. תורה מגנה ומצילה זו תורה ששומרת על האדם בכל התחנות שהוא מגיע עליהן, בכל הדרכים שהוא הולך אליהן, כמו שאנחנו רואים באלו שנהרגו במלחמה".
טענה מרכזית היא שבשביל להצמיח תלמידי חכמים יש צורך בישיבות ללא גיוס.
"חינכו אותנו שאין תלמידי חכמים דתיים לאומיים, אבל כשאתה לומד רבנות ודיינות, אתה פוגש אנשים שבאים להיבחן איתך ולומדים את השולחן ערוך שאתה לומד ויודעים אותו יותר טוב ממך. פסקי הדין של דיינים מהציונות הדתית לא נופלים מאלו של הדיינים החרדים".
ובכל זאת, החרדים סבורים שאי הגיוס נדרש להגן על עולם התורה.
"החוצפה של גולדקנופף להגיד בראיון למקור ראשון 'אני מייצג את לומדי התורה, וסמוטריץ' מייצג את מי שלא לומד' היא בלתי נתפסת. לתאר את כל החברה החרדית כ'לומדי תורה'? הרי גם אנחנו יודעים מה קורה בישיבות, יש לצערנו מסות הגדולות של בחורים שהתורה לא מעניינת אותם, בחורים ששמחים ומבלים שם, ואנחנו יודעים שזה פוגע גם במי שרוצה ללמוד. אי הגיוס פוגע גם בישיבות עצמן".
אחד הטיעונים המרכזיים בשיח החרדי הוא ש"התורה מגינה ומצילה" ולאחרונה החלו להתייחס לזה בצורה פיזית ממש. זה טיעון לצרכי פנים או חוץ?
"זה טיעון שבאמת לא נכח כל כך לפני 20 שנה. אני חושב שמי שמכיר את החומרים התורניים לעומק לא חושב שאפשר להשתמש בטיעון כזה בכדי להשתמט מחובת השתדלות בסיסית. חכמים לא חשבו לרגע שמישהו צריך לדאוג להם והם צריכים להיסגר בחדר. ככל שאדם גדל בתורה, כך הוא גדל בשמיעת זעקת הדל".
ומה לגבי החששות הדתיים, העובדה שהצבא לא מתאים לאורח חיים דתי?
"צריך לפתור את הבעיות הדתיות אבל טיעונים מהסוג הזה לא מצדיקים ויתור על חובה דתית ועל חובה אנושית בסיסית".
"ההצלחה שלנו היא שהבחורים יצליחו"
ישיבת ההסדר דרך חיים, שקרויזר הצטרף אליה לאחרונה, משלבת בין לימודי תורה, שירות צבאי ותואר אקדמי. קרויזר אומר כי "ישיבות אלו הן תקווה ובשורה גדולה. הן יראו שאפשר להיות בני תורה ותלמידי חכמים שמשרתים בצבא, זו לא המצאה שלנו. מאז המלחמה אנחנו רואים עלייה ברישום, עלייה באיכות של הבחורים וגם במודעות שלהם לחשיבות הערכית שבשירות צבאי. ההצלחה שלנו תהיה שהבחורים עצמם יצליחו, שהם יגדלו לתפקידים משמעותיים ויביאו את הבשורה של בן תורה ששומר על העדינות ועל הסוגלות הייחודיות שלו יחד עם שירות צבאי".
אבל הישיבה מפנה רק למסלולים טכנולוגיים.
"זה נכון, אצלנו הולכים למסלולים טכנולוגיים, יצטרכו לקום גם מסלולים אחרים. זה קשה יותר, יש פה עבודה חינוכית שצריכה להיעשות כבר בגילאי בית ספר, לא רק אחרי תיכון. זו מודעות, אחריות חברתית וערבות עדתית".
אבל אתם קטנים למדי.
"אנחנו סנונית, זו תופעה שתתרחב. צריכים לעודד את זה גם המדינה, גם הצבא, גם משרד הביטחון. לייצר סעיפי תקצוב לבתי מדרש לחיילים בסופי שבוע, או לליווי רוחני של חיילים. צריך להירתם לזה במלוא העוצמה, לייצר מסגרות שונות עם תמריצים כלכליים. יש הרבה מה לעשות, להגדיל גם את התקציבים של מוסדות החינוך של הממלכתי חרדי".
מה לגבי יתר החברה החרדית? יש מי שחושבים שצעדים שנתפסים ככפייה, כמו הפסקת תמיכה ממשלתית, רק יוצרים אנטי.
"אני חושב שחרדים הם בני אדם רגילים, הם רוצים לדאוג לעתיד שלהם ושל ילדיהם. אלו שיקולים משמעותיים, הם רוצים משרות טובות, לא להיות מוגדרים כעבריינים, רוצים לנסוע לחו"ל. היום מבחינה פרקטית משתלם לבחור – גם אם איננו מתמסר ללימוד - להיות חרדי בישיבה. זה לא הרבה כסף, אבל זו דרך חיים אפשרית, שגם בהרבה פעמים מלווה בחיים ללא עול, ללא לחץ, ללא מבחנים. יש בחורים מיוחדים שלומדים ברצינות ועמלים, אבל בגדול זו חוויה נחמדה. ברור שקשה להוציא אנשים מחיים נוחים רק בגלל תביעה מוסרית, תביעה שתפנה ללבבות של אנשים שיבינו שהם צריכים לשאת כתף אל כתף".
יש לחרדים גם הרבה טענות כלפי הממסד החילוני והעולם החילוני.
"אנחנו צריכים להצטרף ואחרי זה נביע את דעתנו. כשתהיה לנו זכות לדבר, כשנהיה שווים בחובות, נוכל לדבר בצורה הטובה ביותר על מה החברה הישראלית צריכה לעשות".
