סגור
ח"כ דוד אמסלם, היועמ"ש לממשלה גלי בהרב מיארה ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו
מימין: ח"כ דוד אמסלם, היועמ"ש לממשלה גלי בהרב־מיארה ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. מערכת חסרת הגנות (צילומים: אלכס קולומויסקי, נתן ווייל, לע"מ)

משפט שדה
תוכנית נתניהו להחרבת מערכת המשפט היא הסכנה הקיומית האמיתית

קואליציית נתניהו משרטטת תוכנית־על לדריסת מערכת המשפט בשם רצון העם. ה"רצון" הזה כולל את ביטול משפטו האישי של יו"ר האופוזיציה, צמצום סמכויות בג"ץ ופוליטיזציה של מערכת המשפט. אלה הנושאים שצריכים להטריד את הציבור, וגם לדרבן את המנהיגות המשפטית להגן על המערכת בתקיפות

"אולפן שישי" הציג ביום שישי האחרון סקר שבדק מה באמת מטריד את הציבור הישראלי, ואלה התוצאות: יוקר המחיה (50% מהנשאלים), השסע הפנימי (17%), המצב הביטחוני (17%), מצב החינוך (6%), פצצת גרעין לאיראן (5%).
ומקומה של מי נפקד מהרשימה? מערכת המשפט. זו שהפכה בעיני קואליציית נתניהו לסכנה הקיומית הגדולה ביותר על החברה והמדינה. זו שדוד אמסלם התנדב לקחת על עצמו את תפקיד שר המשפטים כדי לפרקה ולבנותה מחדש.
והנה, הליכוד טרח להתנער ממנו. לא מתוכניותיו, אלא מהעובדה שגילה בפומבי מה באמת מעסיק את ברית הביביסטים־כהניסטים־חרד"לים. ההתנערות התרמיתית הזו מאמסלם מעידה על הצורך להסתיר את תוכנית־העל להשמדת מערכת המשפט. אבל, התברר שהליכוד הביביסטי מתריע על סכנה שאינה מוכרת כלל לציבור ובוודאי שאינה מטרידה אותו.
דריסתה של מערכת המשפט היא הבשורה המרכזית של קואליציית נתניהו־על־מלא. לברית הזו התנקזו האינטרסים שמלכדים את חבריה סביב היעד הזה. והם מתלכדים סביב שלוש מטרות מרכזיות. הראשונה היא חיסול משפטו של נתניהו. השנייה, חיזוק הזהות האמונית־יהודית על חשבונה של הדמוקרטיה (החילוניות, הליברליזם, הפלורליזם, זכויות המיעוטים) במרחב הישראלי. השלישית, החזרת המשילות שנגזלה כביכול בידי הפקידים המשפטיים. זאת, באמצעות מינוי השופטים והיועצים המשפטיים בידי הממשלה.
המשפט נתפס כמכשול לשלושת יעדים אלה, ואת הצורך בדריסתו מהדהדים דובריה הבולטים של הברית כאמסלם, יריב לוין, שלמה קרעי, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ועוד. מאחוריהם רועמת מכונת הרעל הביביסטית שנכנסת לפעולה בכל פעם שמתקבלת החלטה שלא מתאימה לנתניהו. אתמול הוקעו מגישי כתב האישום כתופרי תיקים ומושחתים, והיום אלה חברי ועדת החקירה לאסון המירון, השופטת ברלינר, האלוף ינאי והרב קרליץ, ששלחו לו את מכתבי האזהרה.
הטרגדיה של מערכת המשפט היא שכמעט וניטלו ממנה מגינים והגנות. גם בקרב תומכיה, ומתנגדים מובהקים של הביביזם, הבון־טון הוא הדגשת פגמיה ומחדליה. כמו הביקורות על החלטות בג"ץ בעניין מצפה כרמים או שחרורו של העציר המינהלי השובת רעב חליל עוואודה; כמו הביקורת על מחדלי המערכת בהפקרת חושפי שחיתויות; כמו הביקורת על אי־העמדתו לדין של המתנחל שדקר למוות פלסטיני על אדמתו של המנוח.
כולן ביקורות לגיטימיות ואפילו מוצדקות, והעיקר - עולה מהן כאילו זה הדנ"א של מערכת אכיפת החוק. שאלו לא יוצאים מן הכלל, אלא הכלל. וזה, לצד הביקורת מהפוזיציה הביביסטית הלגיטימית (להבדיל מהבלתי לגיטימית).
למשל, פירוט מחדלי הפרקליטות כפי שהוצגו בבקשה לביטול המשפט מטעמי הגנה מן הצדק שהגישו הסנגורים בתיקי האלפים. למשל, הצורך התמוה של השופט יצחק עמית לנתח את עבירת השוחד במסגרת ההחלטה בערעור על עונשה של פאינה קירשנבאום. התוצאה היא שמערכת המשפט סופגת מכל עבר מהלומות קשות שמכוונות היישר לליבת הפעלתה ולהצדקת קיומה - להיותה מערכת ניטרלית, מקצועית ועצמאית. כל שלושת הבסיסים האלה נגדעים בעוז בידי הגרזנים שמופעלים נגדה מהימין, מהמרכז ומהשמאל.
"כיום דמוקרטיות מתות בשקט ובצורה סמויה כמעט מן העין. למתבונן מבחוץ, שאינו שם לב לפרטים, מדינה המצויה בעיצומה של שחיקה דמוקרטית נראית נורמלית לחלוטין. אחרי הכל – אין טנקים ברחובות. וזו הסכנה האמיתית", כך כותבים הפרופ' יניב רוזנאי ועמיחי כהן במאמרם "פופוליזם והדמוקרטיה החוקתית בישראל" (בכתב העת "עיוני משפט"). השניים מתארים את תהליך הידרדרותה של ישראל למחוזות הפופוליזם ופולחן האישיות.
למתקשים בהבנת הנקרא נבהיר: פופוליזם=ביביזם. "בראש המאמצים של התנועה הפופוליסטית הישראלית", כותבים רוזנאי וכהן, "עומדת הגבלת מעמדו של בית המשפט העליון". מערכת המשפט בעיני הפופוליסטים־הביביסטים נתפסת כמערכת של הגבלות ש"חותרות תחת 'רצון העם' הבא לידי ביטוי בהחלטות פוליטיות של הגופים הייצוגיים. לא זו בלבד שבית המשפט נתפס כמי שפועל בניגוד לרצון העם, אלא – חמור מכך – הוא נתפס כמי שמייצג 'אליטה מנותקת', המעדיפה ערכים אוניברסליים על הערכים הלאומיים".
"רצון העם" הוא הרעיון המסדר שיוביל ל"תיקון" מערכת המשפט. "רצון העם", אם נתניהו ושותפיו ישיגו 61 מנדטים, זה לבטל את משפטו האישי; זה להחליף את היועצת המשפטית לממשלה; זה לצמצם את זכות העמידה בבג"ץ; זה פסקת התגברות שתסמיך 61 חברי כנסת לבטל פסיקה של בג"ץ; זה בחירת שופטים ויועצים משפטיים בידי פוליטיקאים. הפריזמה הדמוקרטית תצטמצם לרוב של 61 שמספיק כדי לדכא כל התנגדות ולהוקיעה כ"אליטה" במקרה הטוב, ו"בגידה" במקרה הגרוע.
המשפט הוא המגבלה המרכזית על כוחו של השלטון בישראל, בגלל תפקידו להגן על מיעוטים וזכויות אדם ובגלל תפקידו להגן על הכנסת והדמוקרטיה מפני הממשלה. בדמוקרטיה הישראלית, להבדיל ממרבית הדמוקרטיות בעולם, אין אף מנגנון אפקטיבי נוסף לריסון הדורסנות הממשלתית שבכוחה הקואליציוני להפוך את הכנסת לחותמת גומי. המשפט הוא הבלם היחיד שמפריד בין ישראל לדיקטטורה ממשלתית על־מלא.
וזה ההבדל הגדול בין ממשלת נתניהו לבין ממשלת לפיד וגנץ. בין דיקטטורה ממשלתית שבוחרת וממנה את היועצים המשפטיים והשופטים לבין דיקטטורה ממשלתית שמקבלת על עצמה ביקורת משפטית ושיפוטית עצמאית.
השחיתות (לדברי הביביסטים) והקלקולים (לדברי הרל"בים) מחייבים לפרק ולבנות מחדש. וזה מחלחל לשיח האקדמי, לברנז'ה המקצועית ולאובדן אמון הציבור. אובדן שמשמעותו אסון כי המשפט הוא הדבק היחיד שמחבר חברה מסוכסכת ומשוסעת במיוחד כמו ישראל. אובדן האמון בניטרליות, במקצועיות ובעצמאות של המשפט הוא סכנה קיומית כי בלעדיו אנחנו באנרכיה, בהכנה לדיקטטורה על־מלא.
המערכת לא נקייה מפגמים שיש לתקן, ועדיין חשוב להבין את מניעי ה"רפורמטורים". התיקון שמציעים נתניהו, יריב לוין, דודי אמסלם, שלמה קרעי, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר הוא חורבן הקיים ובניית מערכת משפט חדשה. יהודית יותר, לאומית יותר, ובעיקר כזו שכפופה לממשלת ה־61 ול"רצון העם".
במערכת הזו זכויות המיעוטים והחלשים יהיו כפופות לנדיבותו של הרוב כי הייעוץ המשפטי ובתי המשפט ושאר האיזונים והבלמים יסורסו לבלי יכולת לסתור את רצון הרוב/ העם/ הממשלה, שיתמזגו לישות אחת; במערכת הזו יפוקחו ויתוקצבו התקשורת, האמנות והתרבות לפי נאמנותם לרצון הרוב/ העם/ הממשלה; במערכת הזו יעביר בן גביר את חוק עונש מוות למחבלים, אבל יכניס את הסעיף המתאים שיפטור מחבלים יהודים מהעונש הזה ולא יהיה בג"ץ שיבקר את החוק הזה.
מערכת המשפט הישראלית, על כל פגמיה, אינה מושחתת ואינה רקובה כפי שמנסים להציגה. היא עייפה, היא שחוקה, היא עמוסה. לפעמים היא להוטה מדי, לפעמים עצלה מדי. אבל, התשתית האנושית שלה ברובה הגדול איכותית ונקייה. היא זקוקה להגנה נמרצת יותר, לפחות מהצד הפוליטי של ראשי גוש השינוי, והיא זקוקה לניעור רציני בידי מנהיגות משפטית כריזמטית יותר מכפי שמספקים היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה שמעדיפים לשמור את פרופיל נמוך, נמוך מדי, אל מול האיומים שמשוגרים מכל עבר. וזאת, כאשר לגמרי ברור שהמשך הדשדוש הנוכחי כשק חבטות לכל דיכפין – מהימין, מהמרכז ומהשמאל – רק יקרב אותה אל האסון, האסון של כולנו.