יישובי הפריפריה: כך נעבור ממצוקה וגירעונות לצמיחה ושגשוג
יישובי הפריפריה: כך נעבור ממצוקה וגירעונות לצמיחה ושגשוג
בימים שבהם הפריפריה משוועת לפיתוח מואץ, המפתח נמצא בדמות צמיחה של הארנונה העסקית ברשויות. וכדי שזה יתאפשר, חייבים לחזק את השלטון המוניציפלי כמנוף לפיתוח
השנים באות וחולפות. ועדות בכנסת ומבקרי המדינה לדורותיהם מפרסמים דוחות. מערכות בחירות באות, הולכות ושוב באות. אך דבר אחד נשאר על כנו כעובדת חיים שמרחפת ברקע, ולמרבה הצער נותרת רק בשולי התודעה הישראלית: מצבן העגום של הרשויות המקומיות בפריפריה. בכל מדד שהוא – שירותים לתושב, אפשרויות תעסוקה, חינוך וכו' – ישראל לא מצליחה להשוות ביניהן לבין "גדרה עד חדרה". הן משתרכות הרחק מאחור. האם זו גזירת גורל? האם יש דרך לשבור את התבנית? התשובה היא: בהחלט.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) לסיכום שנת 2019, שפורסמו לפני שנה, 41% מהרשויות המקומיות היו נתונות בגירעון תקציבי. זו הייתה אומנם ירידה קלה ביחס לנתון של 2018, 42%. אולם ב-2017 שיעור הרשויות בגירעון עמד על 32.5% בלבד. וההשוואה לשנים קודמות מלמדת כי זו מגמה עקבית, שהולכת ומחמירה. מדוע זה קורה? מבין הגורמים הרבים, נתמקד בשניים עיקריים.
הראשון הוא מענקי האיזון של המדינה ומשרד הפנים. מענקי איזון ניתנים לרשויות שלא מצליחות לסיים את השנה באיזון תקציבי. המדינה – כלומר: אני, את ואתה משלמי המיסים – מכניסה את היד לכיס ו"מרימה" את הרשות המקומית המתקשה. בבסיסה, הכוונה כמובן טובה. אבל אז הבינה המדינה שאין קריטריונים ברורים לגבי איזו רשות תקבל איזה מענק. ובמילים אחרות: זהו שדה משחקים פוליטי, שבו המקושר או המקומבן או הצועק חזק יותר – משיג את הנתח שלו. ואם זה לא מספיק, מקבלי ההחלטות החלו להבין שלמעשה לרשויות המקומיות יש מעין "תמריץ" להתנהל בחוסר יעילות, להיכנס לגירעון – ובסוף הכל יסתדר כי המדינה תשלם. לכן, במהלך השנים הקימה המדינה ועדות שונות ניסו לעשות סדר בבלגן הזה ולקבוע מבחנים שלפיהם ייקבע למי ואיפה מגיע יותר.
הניסיון של המדינה "לגמול" את הרשויות מהתלות המלאכותית הזו הצליח מבחינה אחת: אכן, מענקי האיזון שמקבלות הרשויות המקומיות הולכים וקטנים. אבל התוצאה היא מה שאנחנו רואים בנתוני הלמ"ס: יותר רשויות בגירעון, ופגיעה ברמת השירות ואיכות החיים שהרשויות מסוגלות לספק לתושבים.
וכאמור, הכל מדיד: הנתונים של הלמ"ס, שמתפרסים על פני טבלאות ארוכות-ארוכות שנוגעות לכל תחום אפשרי, הם כמו ספר פתוח ששוטח את סיפורם העגום של תושבי הפריפריה. זכאות לתעודת בגרות? משתרכים מאחור. שירותי בריאות? משתרכים מאחור. תוחלת החיים? אפילו בנקודה נוראה זו, התשובה היא אותה תשובה: משתרכים מאחור.
הגורם השני הוא גידול באוכלוסייה. ופה מסתבר שמדובר במעגל קסמים רע: גם אם יש רשויות שמצליחות למשוך אליהן תושבים חדשים, ועל כך מגיעות להן כמובן מחמאות (למשל, כי הן מציעות פתרונות דיור בני השגה ביחס למרכז הנתון במשבר) – הרי שהדבר רק עלול להעמיק את הבור התקציבי שלהן. וזאת משום שדיירים חדשים זקוקים לשכונות חדשות; ושכונות חדשות זקוקות לכבישים, לחשמל ומים, לגני ילדים, לבתי ספר. וכל זה אומר: עוד ועוד הוצאות. תאמרו: אבל אם ליישוב יש יותר תושבים, אז גם יש יותר ארנונה שהם משלמים. ובנקודה זו אנחנו מתחילים לגעת בלב הבעיה – אך גם בפתרון. הבעיה היא, בפשטות, שההכנסה מארנונה שמשלמים התושבים אינה מספיקה. על כך יש להוסיף את הצטמקות המענקים, שכבר נגענו בה, ואת שיעור הגבייה – ככל שישוב יהיה עני יותר, כך הוא ירחק יותר ממצב שבו כל תושב ותושב משלם ארנונה.
אז מה הפתרון? אם בוחנים את ההכנסות של יישובים גדולים מבוססים כמו תל אביב, ירושלים או באר שבע, רואים שבכולן הארנונה מעסקים מהווה חלק עצום מההכנסות. לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2020 (וזו עוד שנה שברובה הייתה הושפעה מאוד מהקורונה!), בתל אביב, 67% מההכנסות מארנונה הגיעו מעסקים, והן הסתכמו בקרוב ל-1.85 מיליארד שקל. בחיפה, 55% מההכנסות מארנונה הגיעו מעסקים והסתכמו ב-657 מיליון שקל. אפילו בירושלים, עיר שמתמודדת עם אוכלוסייה ענייה ועם בעיות גבייה, 50% מההכנסות באו מארנונה עסקית.
נכון שאלה ערים גדולות ומרכזיות. אבל אין שום סיבה לא לאמץ מהן את העיקרון: הארנונה העסקית היא קו החיים של ישובים. היא המפתח למעבר מגירעונות ואיכות חיים נמוכה – לצמיחה ושגשוג.
על מנת ליצור צמיחה בהכנסות מארנונה עסקית, יש לדאוג לפיתוח כלכלי מואץ שיאפשר הקמת מפעלים, אזורי מסחר ותעשייה, משרדים ומטות של חברות גדולות ולקדם מעבר של חברות מהמרכז לפריפריה. ואלה לא חלומות באספמיה. קחו למשל את המועצה האזורית משגב. זו רשות ובה 32 אלף תושבים (כולל שישה ישובים ערביים), שפרוסה על פני שטח גדול של 170 אלף דונם, והתקציב שלה עומד על כ-250 מיליון שקל. בשטח המועצה האזורית שני אזורים תעשייה, כולל קריית הייטק, ואלה משכו אליהם חברות גדולות כמו רפאל , אלביט ואבן קיסר . באמצעות הארנונה העסקית המועצה האזורית מתפתחת וצומחת. למרות המרחק. למרות האתגרים.
השלטון המקומי וראשי הרשויות צריכים להיות שחקנים מרכזיים במשימה הזו יחד עם השלטון המרכזי שעליו לבצע שינוי בסדרי העדיפויות הלאומי. הם אלה שצריכים להוביל דרך, שבסופה הרשויות יהיו עצמאיות כלכלית; ליצור מצב שבו הן אלה שמייצרות את ההכנסות לעצמן, ולא נסמכות על מענקים שהולכים ומצטמקים. ויש דרכים להתניע את המהלך הזה. למשל, לתעדף ארגונים ועסקים שיבחרו להעתיק את מיקומם מהמרכז השבע ולפעול מאזורים של רשויות מוחלשות.
פרופ' אסף אברהמי הוא מנכ"ל חברת "חשבשבת" וחבר במועצה האזורית משגב, פרופ' אורח בפקולטה להנדסת תעשיה וניהול בטכניון וחבר הוועד המנהל במרכז להעצמת האזרח.
