דעהלמה אנחנו נלחמים
דעה
למה אנחנו נלחמים
פשע נגד האנושות זה לא רק להרוג אנשים, זה גם להשמיד את האמון שלנו באנושות. כשאנחנו רואים תינוקות שנרצחים בדם קר, אנחנו מאבדים אמון במין האנושי, ועל ידי כך אנו מסתכנים בלאבד גם את האנושיות של עצמנו
אביב קוץ, בן קיבוץ כפר עזה הוא ידיד ילדות של חברת נפש שלי. אביב ואשתו ליבנת, ושלושת ילדיהם רותם, יונתן ויפתח, חיו בכפר עזה במשך שנים. אף שמשפחת קוץ סבלה רבות מירי והתקפות על הקיבוץ שלהם, הם נשארו נאמנים לתקווה לשלום. בכל שנה המשפחה ארגנה פסטיבל עפיפונים קטן ליד גדר הגבול. אחותה של ליבנת, עדי לוי סלמה, שהשתתפה בפסטיבל בעבר, סיפרה ש"הרעיון הוא להפריח את העפיפונים ליד הגדר, כדי להראות לעזה שאנחנו בסך הכל רוצים לחיות בשלום". השנה האירוע היה אמור להתקיים בשמחת תורה. "עפיפוניאדה 2023", נאמר בפלייר, "כמיטב המסורת נפגשים במגרש הכדורגל בשעה 16:00 לקשט את השמיים". כמה שעות לפני תחילת העפיפוניאדה, מחבלי חמאס השתלטו על הקיבוץ. כל חמשת בני משפחת קוץ נרצחו על ידי המחבלים.
הנפש קורסת אל מול זוועות כאלה. איך אפשר להסביר שבני אדם עושים דברים כאלה? מה קיווה חמאס להשיג? המלחמה שפתח בה, היא מלחמה על הנפש. כשחמאס תקף את ישראל, הוא לא ניסה להשתלט על טריטוריה. לחמאס לא היו היכולות הצבאיות להחזיק בכפר עזה לאורך זמן אל מול העוצמה העדיפה של צה"ל. כדי להבין את מטרותיו, צריך לזכור שלושה דברים. ראשית, חמאס התמקד בהרג וחטיפה של אזרחים, לא חיילים. שנית, מחבלי חמאס עינו ורצחו אזרחים - כולל אפילו ילדים ותינוקות - בצורות המזוויעות ביותר שהמחבלים יכלו לחשוב עליהן. שלישית, במקום לנסות להחביא את הזוועות, חמאס וידא שהן יתפרסמו. הוא אפילו צילם והעלה בעצמו לרשתות החברתיות סרטונים מזעזעים.
זוהי בדיוק ההגדרה של טרור, וכבר ראינו דברים דומים בעבר עם דאעש. בניגוד ללוחמה קונבנציונלית שבדרך כלל מיועדת להשתלט על שטח או לפגוע ביכולות צבאיות, טרור הוא צורה של מלחמה פסיכולוגית שמיועדת להטיל אימה. ארגונים כמו דאעש וחמאס הורגים באכזריות נוראית מאות אנשים כדי להטיל אימה על מיליונים. בנוסף על זריעת פחד, חמאס גם זורע זרעים של שנאה בתודעתם של מיליונים - ישראלים, פלסטינים, ואנשים בכל רחבי העולם.
חמאס שונה מארגונים פלסטיניים אחרים כגון פתח, ואין לבלבל בינו לבין כלל העם הפלסטיני. מאז ייסודו, הוא סירב להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ועשה כל שביכולתו להרוס כל סיכוי לשלום בין ישראלים לפלסטינים ובין מדינת ישראל לעולם הערבי. הרקע המיידי למעגל האלימות הנוכחי הוא חוזי השלום שנחתמו בין ישראל לכמה ממדינות המפרץ, והתקווה להסכם שלום בין ישראל לסעודיה. הסכם זה אמור היה לא רק להביא לנורמליזציה ביחסים בין ישראל לבין רוב העולם הערבי, אלא גם להקל על סבלם של מיליוני פלסטינים החיים תחת כיבוש ישראלי, ולהתניע מחדש את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. דבר לא מפחיד את חמאס יותר מאשר האפשרות של שלום. זו הסיבה שהוא יצא למתקפה, וזו הסיבה מדוע הוא רצח את משפחת קוץ ויותר מאלף אזרחים ישראלים נוספים.
מה שהמחבלים עשו הוא פשע נגד האנושות במובן העמוק ביותר של המונח. פשע נגד האנושות זה לא רק להרוג אנשים. זה להשמיד את האמון שלנו באנושות. כשאנחנו חווים דברים כמו הורים שמוצאים להורג לפני הילדים שלהם, או תינוקות שנרצחים בדם קר, אנחנו מאבדים אמון במין האנושי. ועל ידי כך אנו מסתכנים בלאבד גם את האנושיות של עצמנו.
אסור לאף אחד להצדיק את פשעי חמאס בהאשמות נגד התנהלותה של ישראל בשנים עברו. יש הרבה מקום לבקר את ישראל על האופן שבו היא מחזיקה במשך שנים מיליוני פלסטינים תחת כיבוש, ועל האופן שבו היא נטשה בשנים האחרונות כל ניסיון לעשות שלום עם העם הפלסטיני. אני אישית העברתי הרבה ביקורת כזו. אבל הרצח של משפחת קוץ ומעשי הזוועה האחרים של חמאס לא כוונו להתניע מחדש את תהליך השלום, והם לא צפויים לשחרר ולו פלסטיני אחד מהכיבוש. להפך, המלחמה שבה פתח ממיטה סבל אדיר על מיליוני פלסטינים. בשל הקנאות הדתית שלו, לחמאס פשוט לא אכפת מסבל אנושי - של ישראלים או של פלסטינים. למחבליו אכפת רק מהפנטזיות שלהם על גן עדן. הם מוכנים לשרוף את העולם הזה בלהבות ולהשמיד את הנשמות שלנו, כדי שהנשמות שלהם ייהנו - כך הם מאמינים - מתענוגות שמיימיים בעולם אחר.
אנחנו חייבים לנצח את מלחמת הנשמות הזו. במאבק מול חמאס, ישראל חייבת להגן על הטריטוריה והאזרחים שלה, אבל אנחנו חייבים להגן גם על האנושיות שלנו. המלחמה שלנו היא נגד חמאס, לא נגד העם הפלסטיני. האזרחים הפלסטינים זכאים לחיות בשלום ובשגשוג במולדתם, וגם באמצע מלחמה כל הצדדים צריכים להכיר בזכויות האדם שלהם. ובכל הצדדים הכוונה אינה רק לישראל, אלא גם למצרים, שחולקת גבול עם רצועת עזה, ושאטמה חלקית את הגבול הזה.
לגבי חמאס, אנשי הארגון הזה ותומכיו צריכים להיות מוחרמים על ידי האנושות. לא רק ישראל, אלא כל הקהילה האנושית צריכה להקיא אותו מתוכה, כפי שעשתה קודם לכן לדאעש. אזרחים ישראלים לא יכולים להמשיך לחיות במקומות כמו כפר עזה עם חמאס מעבר לגדר, בדיוק כפי שאזרחים עיראקים וסורים לא יכלו להמשיך לחיות עם דאעש על מפתן דלתם. עשרות אלפי אזרחים ישראלים כבר ברחו מאזורי הגבול, והם לא יכולים לחזור לבתיהם עד שהאיום על חייהם לא יוסר. ברמה עמוקה יותר, חייהם של כל בני האדם מאוימים ומאבדים מערכם ככל שארגונים כגון דאעש וחמאס ממשיכים להתקיים.
מטרות המלחמה ברורות. בסוף המלחמה, חמאס חייב להיות מפורק כליל מנשקו ורצועת עזה צריכה להיות מפורזת, כך שאזרחים פלסטינים יוכלו לחיות בכבוד בתוך רצועת עזה, ואזרחים ישראלים יוכלו לחיות ללא פחד מחוץ לה. עד שיושגו המטרות הללו, המאבק לשמור על האנושיות שלנו יהיה קשה. הנפש מלאה עד גדותיה בכאב שלנו, ושום מרחב לא נותר להכיר בקיום כאב של אחרים. אבל מתבוננים מבחוץ שלא משוקעים בתוך ים הכאב, צריכים לעשות מאמץ להחזיק מרחב של שלום, כך שיום אחד, כשהכאב יתחיל להירפא, נוכל לחיות במרחב הזה.
