האם זלמן ינקלביץ' יושיע את הנגב?
האם זלמן ינקלביץ' יושיע את הנגב?
דוד בן גוריון, מן הסתם, מתהפך באחוזת הקבר שבקיבוץ שדה בוקר. אם לא היה לנו די בהפקרת מחציתה הדרומית של מדינת ישראל, ההחלטה של שר השיכון יצחק גולדקנופף למנות את חסיד גור הבא בימים זלמן ינקלביץ', ששימש עד לאחרונה בתפקיד מנהל החינוך החרדי בעירית אשדוד, לאחראי על הבנייה במחוז הדרום, ממחישה שבפעם המי יודע כמה, איך הנגב מתנתק והולך ממדינת ישראל הריבונית.
באופן פרדוקסלי, באותו שבוע בו התבשרנו על מינויו של ינקלביץ', קיבלנו את בשורת האיוב אודות לוחמת ושני לוחמים על הגנת מה שמכונה "גבול השלום", 240 קילומטרים החוצצים בין הנגב הישראלי לבין חצי האי סיני המצרי. המחדל שהביא לאותו פיגוע, כולל העובדה שלא היה כלל קשר במשך שעות ארוכות עם הלוחמים שנהרגו , ממחיש עד כמה הפך הנגב להיות שטח אקס טריטוריאלי.
אחד האבסורדיים הגדולים הינו בכך שנמל התעופה הבינלאומי של מדינת ישראל, נתב"ג, ממוקם במרכז הארץ, שעה שדווקא הנגב שאותו ראה בחזונו בן גוריון כעתיד מדינת ישראל נותר משמים ללא נמל תעופה אזרחי לרפואה ועל כן מתבקש להוסיף על מנת לפתח ולקדם את אזור הנגב ולהפריח את השממה.
ואכן בניין הנגב ובטחון מדינת ישראל בכלל, שזורים זה בזה. בן גוריון המנוח נהג לומר "אם אנחנו לא נכבוש את הנגב, הנגב יכבוש אותנו". ותרחיש האימים הזה, למרבה הצער, הולך והופך להיות עובדה מוגמרת.
אם נבדוק, לדוגמא, מה היה אחוז הישראלים שהתגוררו בנגב כשהיה בן גוריון ראש ממשלה, בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת ונשווה אותו לימינו אנו, 60 שנה אחרי, נמצא כי האחוז כמעט לא השתנה כלל. אם נכלול את העיר באר שבע, נגיע לפחות מ-400 אלף ישראלים בלבד, כ-4 אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל, שמתגוררים בנגב. ואם נוציא את באר שבע מהמשוואה, נגיע לנתון האבסורדי של כ-150 אלף, כאחוז וחצי מתושבי המדינה.
ההפקרות הזאת, מעבר למחדל הביטחוני החמור שהוזכר לעיל, באה לידי ביטוי יומיומי ב"כל דאלים גבר", התפרעויות אלימות, נהיגה פרועה בכבישים, הטרדות מיניות ואף מעשי אונס חמורים, מעשי שוד ויריות בנוסח המערב הפרוע, וכל זאת מרחק שעה נסיעה בלבד מ"מדינת תל אביב".
כך זה לא יכול להמשך. במקום שינקלביץ' ודומיו ישירו לנו סולו, ושומה על מקבלי ההחלטות להתייחס לשיקום הנגב והחזרתו למדינת ישראל הריבונית כיעד לאומי ראשון במעלה.
בלשכת הקבלנים הצענו זה מכבר, ובמיוחד לאור משבר הדיור המחמיר והולך, להעניק לכל חייל שמשתחרר מצה"ל אפשרות להקים את ביתו על חלקת אדמה נדיבה, חצי דונם, אולי אף יותר, שאותה יקבל במרחבי הנגב. היכן זה יהיה? ובכן, האפשרויות לכך רבות ומגוונות. זה יכול להיות במסגרת חיזוק אחד היישובים או הערים הקיימות. זה יכול להיות גם במסגרת מפעל התיישבות רב היקף, בו יוקמו יישובים קהילתיים אקולוגים בכל המרחב העצום שמדרום לבאר שבע וכך גם יתעטף הנגב בהדרגה ב"מטריית בטחון" התיישבותית.
בד בבד להתיישבות יוצאי צה"ל, שומה על מקבלי ההחלטות לדאוג גם לתעסוקה ותשתית תחבורה הולמים. אין כמו הנגב להקים בו חממות הייטק וטכנולוגיה עילית, כמו גם מרכז בינלאומי שיעסוק בפתרונות איכות סביבה. בד בבד מה הבעיה להביא אל הנגב לא רק את כביש 6 (חוצה ישראל) אלא גם להאריך את קו הרכבת בואכה אילת, דרך מצפה רמון ודרך כביש הערבה.
ועל בתי מלון ומוטלים מדבריים דיברנו. הלא בכל העולם תעשייה זו פורחת ומביאה אליה מיליוני תיירים, זאת שעה שאצלנו, מלבד נקודת הקצה הדרומית באילת, ישנם נכון להיום רק פה ושם מוקדים תיירותיים ספוראדיים.
כל אלה, ופעולות יזומות נוספות, כולל כמובן החזרת המשילות לדרום הארץ, יביאו לתחייה מחודשת של חזון בן גוריון. ובינתיים? בינתיים, למרבה הצער, אם גולדקנופף וינלקביץ' ימשיכו לשיר לנו סולו, נאבד את הנגב לנצח נצחים!
*כותב המאמר רוני מזרחי הוא נשיא לשכת הקבלנים ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"
