ריאיון"בלי מענה טיפולי נישאר תקועים ב־7 באוקטובר"
ריאיון
"בלי מענה טיפולי נישאר תקועים ב־7 באוקטובר"
שעות האימה לבדה בממ"ד בבארי, חצי השנה שעברה מאז הטבח ובה ריכזה את הטיפול בניצולי הקיבוץ, וההתמקדות בילדים שלא ישנים ומתלבטים אם עדיף להיות חטוף או למות. יו"ר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית ד"ר נעם יצחקי מותחת קו ישיר בין הפקרת תושבי בארי להפקרת הפסיכולוגיה הציבורית שעוד תתפוצץ לישראל בפרצוף
ב־6.10 בשעה 20:00 חזרה יו"ר פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית ד"ר נעם יצחקי מביקור בן שלושה שבועות אצל אחיה המתגורר בצ'ילה לביתה בקיבוץ בארי. מכיוון שליצחקי, רווקה (39), יש כל כך הרבה עיסוקים, היא פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) בנתיבות ומרצה ופעילה חברתית, היא העבירה את הטיסה בניסיון לארגן את יומן הגוגל שלה לשנת הלימודים שבפתח. "היומן שלי הוא כמו סודוקו כי אני תמיד עושה עשרה דברים במקביל. אני לא יודעת לעשות דבר אחד", היא מספרת. התוכניות ביומן לא זכו להתממש.
את השבת עצמה יצחקי העבירה לבד בממ"ד. "אני ב־7:14 רואה באפליקציה של הקיבוץ שכתוב שיש מחבל במדרגות של חברת קיבוץ שגרה 300 מטר ממני. הוריי בבית שלהם ואנחנו בתקשורת בווטסאפ עד השעה 13:00 כשנגמרת לי הסוללה. בסביבות השעה 11:00 אני בקשר עם השכן הצמוד שלי שכותב לי ששורפים לו את הבית והוא ברח מהחלון. אני מתלבטת אבל מתרשמת שהבית שלי לא עולה באש ולכן נשארת בממ"ד".
"אני חוזרת לפעמים להתכתבויות מאותו הבוקר עם משפחה וחברים", היא מספרת. "אני נדהמת שכתבתי ב־8:00 בבוקר שאני מתה מפחד. אין לי בזיכרון שמתתי מפחד ב־8:00 בבוקר". ב־13:00 נגמרה הסוללה של הנייד שלה ומאז ועד שהצבא חילץ אותה ב־20:30 לא היה לה קשר עם העולם החיצון. "אני בממ"ד, שומעת יריות ופיצוצים. כיוון שאני לבד, אז זה עליי לנהל את האירוע וזה גרם לי לאסוף את עצמי. אני בכלל לא אדם שמתפרק מהר.
"אמרתי לעצמי 'את עכשיו מדברת לעצמך כמו שאת אומרת להורים לדבר עם הילדים שלהם'. אני חוזרת ואומרת לעצמי בראש 'הצבא פה ויעברו חיילים ויוציאו אותך מפה'. ההודעות האחרונות שקיבלתי היו שהצבא פה אז מבחינתי הוא היה שם. לא ידעתי על הזוועות שהיו. בכל פעם ששמעתי קרב יריות אמרתי לעצמי 'הנה, הנה, עכשיו מחסלים אותם'. מה ששמר עליי זה שהצלחתי לחזור על הדיבור הפנימי הזה ולהחזיק באיזו אמונה או תקווה".
כל הזמן הזה החזקת את הידית?
"בשום שלב אני לא מחזיקה את הדלת. לא ידעתי שאני צריכה להחזיק את הדלת. רוב הזמן הזה אני יושבת בפינה של החדר. כשהבית של שכן שלי נשרף, ניסיתי להיכנס מתחת למיטה. אבל זו לא מיטה שאפשר להיכנס מתחתיה אז נשכבתי בין החלון למיטה. כמובן הכל בחושך בלי חשמל. שמעתי את הפרגולה של השכן שלי נשרפת וניסיתי להבין אם אני מריחה שריפה אצלי בבית או בחוץ. היה איזה רגע שלקחתי מספרי ציפורניים, שאם אצטרך לקרוע את הרשת של החלון יהיה לי משהו לעבוד איתו והחזקתי אותם כמה שעות".
רק ב־20:30 חילצו אותה חיילים. היא יצאה בפיג'מה וכפכפים עם טלפון ומטען ביד. המפונים צעדו חצי שעה לצד השני של הקיבוץ. "טווח הגילאים בחבורה הזו היה מילדה בת שנה ועד אדם בן 94". בשטח הריכוז מחוץ לקיבוץ היא פגשה את ההורים שיצאו שעה לפניה ועוד חברים ואנשים קרובים.
איך עברת את הניתוק מההורים?
"בניגוד להרבה אנשים, לא היתה לי חוויה שזה הסוף ואני צריכה להיפרד וגם לא חשבתי שאולי זה הסוף של ההורים שלי. היתה לי בהירות לא מוסברת שאנחנו נהיה בסדר, שכמו שאני פה, הם שם, וכשיבואו ויוציאו אותנו, ניפגש. למזלי הטוב זה קרה. זה היה מאוד בקלות יכול לא לקרות. ההורים שלי גרים בשכונה שמאוד נפגעה. נכנסו אליהם לבית, פתחו להם את דלת הממ"ד. במזל אלה היו אנשים ללא נשק חם, שברגע שהדפו אותם הם הלכו".
ומה את אומרת לעצמך על השאלה למה לא נכנסו לבית שלך?
"זו דוגמה לאקראיות הבלתי נתפסת של מה שקרה בבארי. אין לי שום הסבר אחר לזה שלבית שלידי נכנסו ולבית שמולי נכנסו ואנשים נחטפו מהאזור שבו אני גרה. אתה אמרת 'רולטה רוסית'. כשאני חושבת על זה מדי פעם, זו מחשבה מצמיתה במובן של כמה בקלות זה היה יכול להיות תרחיש אחר לגמרי. אני מתלבטת בין להגיד שהסיוט הכי גדול שלנו קרה לבין להגיד שגם בסיוט הכי גדול שלנו לא חשבנו שדבר כזה יכול להיות".
יצחקי נולדה וגדלה בבארי, וכך גם שני הוריה. "סבא וסבתא שלי הקימו את הקיבוץ. לא התערבבנו עם העולם החיצון". אבל היא גם מקפידה להדגיש שבריאיון היא לא מדברת בשם הקיבוץ. היא השלימה תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בן־גוריון ועובדת בשגרה כפסיכולוגית בשרות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) של נתיבות. היא מרצה לפסיכולוגיה חינוכית בבן־גוריון ומרצה בחוג לייעוץ חינוכי במכללה האקדמית לחינוך קיי בבאר שבע. אבל מאז השבת השחורה ועד לריאיון הזה היא לגמרי התכנסה לתוך הטיפול בקהילת בארי.
ב־21 באוקטובר היא כתבה בפייסבוק "החלו הלוויות. תחילה בטפטופים ועכשיו כמו גשם עז שניתך על ראשינו שמסרבים להאמין. בכל לוויה המחשבה איך קרה לנו הדבר הזה משאירה אותנו בלי אוויר. בכל לוויה הרגע שבו אנחנו נשבעים להמשיך".
לבארי היו כמאה הלוויות בחודש הראשון. היא מספרת ש"מתחילה התארגנות של קיבוץ לחמש הלוויות ביום, חלקן באותו מקום, חלקן במקומות אחרים. אתה עוסק בשאלות שאדם לא צריך לעסוק בהן, לאן אלך, האם זה בסדר להגיד שזה יותר מדי, איך בוחרים, חוויה שאתה מסתכל עליה מבחוץ ותופס את הראש ולא מאמין".
"מאוד היה חשוב לנו לשמור על המנהג שבתחילת הלוויה מקריאים את קורות חייו של האדם", מספרת יצחקי. "היינו צריכים בתוך חודש לכתוב 100-80 קורות חיים. נוצר מיזם אדיר של כותבים, עיתונאים, סופרים ותחקירנים שעזרו לנו". יצחקי מספרת ש"אתה חוזר מהלוויות למלון שהוא כמו שבעה אחת גדולה. להגיד שבאמת עשינו את התהליך המאוד הגיוני שיש ביהדות של הלוויה והשבעה והשלושים – אני עוד לא חושבת שאנחנו שם. אנחנו מנסים. אבל זה גדול".
ביום שלישי 10 באוקטובר היא הגיעה למלונות בים המלח כי הבינה שהיא חייבת להיות עם חברי הקיבוץ והפכה לאחראית על הטיפול הפסיכולוגי בקיבוץ ומאוחר יותר התמקדה בטיפול הפסיכולוגי במערכת החינוך. יצחקי מדגישה ש"במובנים רבים אנחנו עדיין בתוך אירוע. יצאנו מהבית הבוער בבארי. אבל המלחמה לא הסתיימה ויש לנו חטופים בעזה והיו לנו חטופים שנרצחו בשבי. אנחנו חיים, מייצרים שגרה, הולכים לעבודה, אבל חלק שלנו עדיין קפוא ב־7 באוקטובר. נורא קשה להמשיך בחיים".
מה זה אומר?
"יש לנו מן ביטוי כזה 'אני בחזרה בממ"ד'. יש המון טריגרים שיכולים להחזיר לחוויה ההישרדותית הראשונית, החל מחיסול הבכירים האיראנים והציפייה לנקמה וכלה בתקלה באוטו שנחווית כשיבוש נורא גדול. כל משהו שלא עובד או מסתדר נחווה כשיבוש מאוד גדול. הכל נורא מערער. אני אדם עם דוקטורט אבל בהתחלה בכל פעם שהייתי צריכה לתדלק זה היה פרויקט".
מה העצות שנתת לאנשים?
"אגיד בצניעות שהייתי מוקפת בהתחלה בטובי הפסיכולוגים בישראל שבאו בהתנדבות. המסר המרכזי לאנשים היה שהכל נורמלי. כל התגובות והבחירות שאנשים עושים בסיטואציה הכל כך לא נורמלית ולא הגיונית הן הגיוניות ונורמליות. גם חשוב להיות ביחד, לחבק אחד את השני ולהיות עם הרבה חמלה וסבלנות כלפי עצמנו, כלפי אחרים, ובעיקר ניסיתי לתת לגיטימציה לבוא ולבקש עזרה".
היא מספרת שגם אחרי 7 באוקטובר היו גברים שאמרו שטיפול זה לא בשבילם. "אפרגן ואגיד שרובם הבינו את הצורך. אבל בסוף אנחנו מדברים על קיבוצניקים קשוחים בחלקם. המערך הטיפולי התחיל כמערך של מתנדבים שבאו במסירות נפש וכבר כהתחלה היו מוכנים להסתכל לתופת בעיניים".
זו אמירה מאוד קשה שהרגשות שלכם הם התופת שצריך להסתכל בה.
"זה מה שזה. ואין דרך לטשטש את הדבר הזה. כשאתה יוצא מהתופת ורואה את הרגשות שלך כתופת, זה שיש לך מפגש עם גל של טוב ורצון לעזור זו תגובת נגד מאוד בריאה וחיונית. הרגשנו מחובקים".
מה מייחד את הפגיעות במלחמה הזו?
"זה שיש לאנשים שלושה אזורי פגיעה. ישנה הטראומה עצמה, החל מרק להיות סגור עשרות שעות בממ"ד ביישוב מותקף ולהיות חשוף לכל מה שקורה מסביב, ועד אנשים שנכנסו להם לבית, ירו עליהם ושרפו להם, וראו את קרוביהם מאבדים את חייהם ונחטפים. זירה שנייה זה המספרים הבלתי נתפסים של האובדן שאתה כאילו לא יכול להחיל עליהם את מגנוני האבל המוכרים. כמה אובדן הנפש יכולה לשאת בלי לסגור את עצמה ולהגיד שאי אפשר יותר? והזירה השלישית זה הפליטות, שאת כל ההתמודדות אנשים נאלצים לעשות מחוץ לבית שלהם בתנאים לא תנאים תקופה מאוד ארוכה".
יצחקי מסבירה ש"כל מה שאנחנו מכירים כסימפטומים שקשורים לטראומה, לאבל ולפליטות יהיה בעוצמות מאוד גבוהות, ההתערערות של תחושת הביטחון והחוויה של קושי לדמיין משהו שאפשר לשאוף אליו, ההיתקעות בחוויה של החזרה לממ"ד, העצבנות, הדריכות. התחושה שהכל גדול מכדי להתמודד איתו והקושי לחזור לתפקוד, ללימודים, לעבודה, לחיי משפחה. יכול להיות שיהיו גם תסמינים שאנחנו לא מכירים. ודאי שהמחשבה או החשד שלא רק שאנשים איבדו את חייהם אלא גם עברו התעללות לפני כן היא מחשבה שמולה הנפש לא יודעת את נפשה. היא לא יודעת מה לעשות עם ההבנה הזו". בעניין המאבק להשבת החטופים היא מספרת ש"יש לנו צוות שזו העבודה שלו והוא בקשר עם המשפחות ומאוד מנסה להחזיק את הנושא בסדר היום. זה החלק שלנו שקפוא ב־7 באוקטובר".
ואיך מגיבים לתחושת ההפקרה?
"הכעס מאוד מאוד גדול. מי שהיה בבארי באותו ערב יודע איזה כאוס היה שם. אבל האם זה הסבר מניח את הדעת ליחידות שחנו ליד היישוב ולא נכנסו? לא".
מה אומרים הילדים?
"ילדים נעים בין היומיום, כן שיחקו איתי, לא שיחקו איתי, לצורך לעשות סדר במה שקרה ולהחזיר חוויה של ביטחון ושליטה בכל מיני דרכים. הם מתגעגעים לבית בבארי, לחיים שהיו קודם. חלקם גם מפחדים לחזור. נכנסו לחיים שלהם כל כך הרבה מושגים שלא היו שם קודם, חטופים, נרצחים. הם צריכים הרבה עזרה. יש חרדות. הלילות קשים. דווקא הרגעים השקטים כשמגיעות המחשבות. יש ילדים שלא ישנים".
זה נשמע שכל מושגי החיים והמוות מעורערים לגמרי.
"לגמרי. הם יכולים לשבת ולדבר מה עדיף להיות, חטוף או מת".
מה מצב הנערים בבתי המלון? האם האמירה שכל נער מפונה הוא נער בסיכון נכונה?
"יש בזה מן האמת. אבל זה לא נערים בסיכון במובן של מצב סוציו־אקונומי נמוך אלא סיכון מסוג אחר. הם בגיל מאוד צעיר מתמודדים עם אובדן של חברים, עם ההיתלשות מהחיים שלהם ועם החוויה הטראומטית עצמה שהם חוו. ההתמודדות הזאת היא בתוך קהילה בטראומה כשההורים עצמם מתמודדים עם אובדן".
הם חזרו לשגרת לימודים?
"אנחנו עובדים על זה מאוד קשה. לנערים מבארי היו חברים חטופים. אז בהתחלה הם אמרו 'מה בית ספר. יש לנו חברים בעזה. מה נסגר איתכם?'. אחרי שהילדים החטופים חזרו, היה אפשר להתחיל לדבר על חזרה למסגרת. אנחנו רואים בעיות של אלימות ומכות בהפסקה. כאילו 'אין לי מה להפסיד. הגרוע מכל קרה'. הם מאוד התאחדו בינם לבין עצמם לקבוצה עם סולידריות".
איך פסיכולוגית מטפלת בעצמה?
"בעזרת טובי המטפלים. כשהתחלתי לרכז את הפסיכולוגיה בבארי ישר מצאתי את בכירת המטפלים שתטפל בי ואני ממשיכה להיות מטופלת".
את מצליחה לישון?
"מצליחה. לא הרבה שעות. אבל מצליחה לישון. אשקר אם אגיד שאני מצטיינת בלטפל בעצמי. אבל אני מנסה להיות מודעת לזה ולעשות עצירות. הייתי באיסלנד לפני שלושה שבועות וראיתי את הזוהר הצפוני".
ולא חשת אשמה?
"קצת חשתי אשמה. אבל הבנתי שבשביל לרוץ למרחקים, אני צריכה ולמלא מצברים. קיבלתי את ברכת הדרך מאנשים שהיה לי חשוב לקבל אותה מהם. אבל יש גם רגעים של מחשבה ש'אנשים מתו, אנשים חטופים, ואני נסעתי'. חוץ מזה שאני מרגישה אשמה כל הזמן על הכל".
את? על מה?
"על מה לא? כשהפער בין הצרכים ליכולת לתת מענה הוא בלתי אפשרי, אז לא חסר על מה להרגיש אשמה. 'לא מצאתי טיפול מתאים. לא נתתי את המענה בזמן'. יש פה גם מאפיינים אישיותיים שלי, אבל זו גם חוויה כללית של עמידה מול סבל וכאב מאוד גדולים, שקשה להקל עליהם, והפער בין הרצון ליכולת הרבה פעמים מיתרגם לתחושת אשמה. אצטט את הפסיכולוגית פרופ' מרב רוט שאמרה שבמקום שיש מחדל כל כך גדול ואף אחד לא לוקח עליו אחריות נשארים כל כך הרבה חלקיקי אשמה באוויר שבאופן בלתי נמנע מי שכן מנסה לעשות, סופח אותם אליו. מול הררי הצרכים יש כל הזמן תחושה של אשמה, של אנשים בתוך קהילה, הורים מול ילדיהם ומערכות שמנסות לתת מענה".
מי שמרגישים אשמים אלה האנשים הלא נכונים.
"כן. מי שמנסה לעשות, מסתובב בתחושת אשמה נוראית. זה אזור אחד של הנפש שמודלק. אזור נפש שני שמודלק מאוד חזק זה הזעם. זו עוצמה של כעס שהיא מכלה מבפנים שלא נותנת מנוח וקשה מאוד לחיות איתה ולצידה וזה משאיר אותנו כל הזמן ברגע של ההפקרה והמחדל".
בשנתיים האחרונות היא היתה "אם הסדר" (המנחה) של הקיבוץ. השנה היא גם היתה אבל הסדר של בארי נערך בכיכר החטופים בתל אביב. היא מספרת ש"באה אליי חברת קיבוץ ואמרה שנורא קשה לה שתהיה ארוחה חגיגית בכיכר, שאנחנו כאילו עושים פסטיבל. היא מאוד ערערה אותי בהתחלה. אחר כך אמרתי לעצמי שזה החיים שלנו עכשיו, מצד אחד פותחים בית ספר ושותלים גינה קהילתית, עושים דברים של חיים. מצד שני כל הזמן השאלה 'מה, ממשיכים בחיים?'".
3 צפייה בגלריה
ליל הסדר של בארי שנערך בכיכר החטופים בתל אביב. "מאוד קשה לגשת לשאלת החזרה לקיבוץ"
(צילום: זיו קורן)
מה האלטרנטיבה?
"אין אלטרנטיבה. בוחרים בחיים אבל זה קשה. זה מאמץ. זה לא מובן מאליו. זה לא באוטומט. כשיחזרו החטופים בתקווה ונעבור מהמלון למגורים הזמניים בחצרים, אפשר יהיה לחזור לשאלה של איך ממשיכים. כרגע אנחנו עדיין לא בתוך תהליך עיבוד האבל. יש לנו עוד הרבה שלבים לעבור".
איך משקמים את האמון?
"גם פעולות הרבה יותר פשוטות מלהחזיר את החטופים שהיו יכולות להחזיר את האמון, לא נעשו. לקחת אחריות. להתנצל. זה לא פוגע בביטחון ישראל".
לאורך כל הקריירה שלה יצחקי היתה פעילה ולוחמת חברתית. היא היתה מראשי המאבק לעצירה (ואחר כך לביטול) של הרפורמה בחינוך המיוחד. בשנים האחרונות הצטרפה לתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, שהתריעה כבר שנים על מחדל הזנחת מערך בריאות הנפש. לפני כשנה התמנתה ליו"ר משותפת של התנועה יחד עם הפסיכולוגית יפעת שדה מחריש. יצחקי יועדה להיות הפנים והקול של התנועה אבל אז הגיע 7 באוקטובר.
"בחצי השנה האחרונה הפכתי להיות נעם מבארי, הייתי הרבה פחות פעילה בתנועה ולא התראיינתי". אחרי חצי שנה היא שוברת שתיקה וחוזרת למאבק למען הפסיכולוגיה הציבורית. "אני מרימה את הראש מים המלח כי יש עוד אנשים שעברו ועוברים אירועים מאוד קשים באופקים ונתיבות ואני רוצה להגיד שצריך לדאוג להם. המערכת הציבורית היא הדבר המרכזי שעליו נשען המענה לאוכלוסיות האלה וצריך לדאוג שהיא תתעורר ותתארגן כך שיהיה מענה מספיק".
לדבריה, "הנטייה של המדינה היא לתת קופסת תקציב ולחזור לשגרה. גם בעבר זה לא עבד טוב, אבל עכשיו זה לא האירוע בכלל. לחשוב שאפשר לפתור את זה בטלאי על טלאי זה לא להבין את היקף ורמת המצוקה. אם המדינה תנהל את האירוע בפלסטרים וקופסאות תקציב, אי אפשר יהיה לקום מהשבר הגדול הזה כמדינה ואנחנו כבר עכשיו רואים שזה מנגנון הפעולה המרכזי".
למה לתת תקציב לא מטפל בבעיה?
"אם אין לך כוח אדם כי הוא לא מגיע, אז אין לך מה לתמרץ, אנחנו מתריעים כבר הרבה מאוד זמן על הייבוש של הפסיכולוגיה הציבורית. יש שני מנגנוני יבוש מרכזיים. אחד זה הסכם שכר שנתקע בשנות השבעים שבמסגרתו פסיכולוג אחרי תואר שני והתמחות מרוויח בין 45 ל־55 שקל לשעה. זה גורם לעזיבה ולמחסור מאוד גדול של פסיכולוגים בשירות הציבורי".
התוצאה, לדבריה, היא ש"בפסיכולוגיה החינוכית 30% מהתקנים לא מאוישים ואנחנו יכולים להניח שהמצב בתחומים האחרים של הפסיכולוגיה גרוע באותה מידה או יותר גרוע". הזרוע השנייה של הייבוש, לדבריה, היא שמלבד הפסיכולוגיה החינוכית אין תקינה מסודרת ואז אפילו אי אפשר לדעת כמה פסיכולוגים חסרים. "בכל סוגי הפסיכולוגיה יש בעיה של תקנים שלא מצליחים לאייש כי אף אחד לא בא לעבוד ב־40 שקל לשעה".
"אני מאוד לא אוהבת להיות נביאת זעם", היא אומרת ומסבירה שזה מנוגד למסר הפסיכולוגי של תקווה והיאחזות בחיים. "אבל אין ספק שיש מקום מאוד גדול לדאגה. ההיקף, העוצמה והמשך של האירועים הטראומטיים הם בהיקפים אדירים. בלי מענה של פסיכולוגיה ציבורית אנחנו נהיה מדינה בטראומה מתמשכת ונישאר תקועים ב־7 באוקטובר. זה לא חיים ככה".
"המערכת הציבורית לא היתה ערוכה לפני הטבח", אומרת יצחקי, "ולא ערוכה עכשיו וזה מנבא לנו עתיד של דורות ושכבות אוכלוסייה נרחבות שמתמודדים עם פוסט־טראומה ולא מצליחים לקום. כשמדובר בהיקפים כאלה, זה אומר פגיעה ביכולת הכי בסיסית לקיים מדינה. זה ילדים ובני נוער שלא מצליחים לחזור למסגרת ולתפקוד ונשארים ללא השכלה ומקצוע, ללא חלומות ושאיפות, והם העתיד שלנו. זה חיילים משוחררים שנשארו נפשית בעזה והתפקוד שלהם נפגע והיכולת שלהם לקיים חיי משפחה וחיים חברתיים נפגעת".
היא בייחוד חוששת מ"הרחבת פערים חברתיים בין מי שיש לו, למשל כי הוא חלק מקהילה ויכול להגיע לטיפול, למי שאין לו יכולת. צריך לדאוג לכולם ורק המדינה יכולה לעשות את זה. לא נראה לי שהיא נערכת לפרויקט השיקומי ארוך הטווח שייקח לדעתי יותר מחמש שנים".
די ברור שגם אחרי 7.10 הפסיכולוגיה לא הפסיקה להיות החצר האחורית של מערכת הבריאות.
"כן".
כפסיכולוגית, התכנים שיצחקי מעלה לפייסבוק מוגבלים בדרך כלל לתמונה ושיר ולפעמים עוד משפט או שניים. "כשיצאתי מבארי ורציתי לכתוב בפייסבוק שאני חיה, אז שמתי את השורה של ישראל אלירז 'פחות ופחות יש מה לומר על יותר ויותר'. כתבתי שיצאתי מבארי ואני בחיים. זה השיר שמסמל לי יותר מכל את חצי השנה האחרונה. העובדה שאחרי חצי שנה אני עדיין באותה שורה אומרת הרבה על איפה אנחנו נמצאים. המשכתי אחר כך עוד כמה ימים רק עם שירים ותמונות".
אילו שירים?
"יש שיר של ויסלבה שימבורסקה על האקראיות של ההינצלות – "ניצלת כי היית ראשון, / ניצלת כי היית אחרון, / כי לבדך, כי אנשים". יש שיר של מאיה ויינברג "ברוך אתה אדוני / שלא תיתן לו למות / ואם חייב למות / לא תיתן לו ל למות בייסורים / ואם חייב בייסורים / לא תאריך את סבלו". שמתי אותו בימים הראשונים. לימים שלפתי אותו שוב כשחבר טוב ובן כיתה שלי איתי סבירסקי נרצח אחרי 99 ימים בשבי.
"הפסיכולוגית שבי מחזיקה מאוד חזק שורה משיר של אנדד אלדן, משורר חבר קיבוץ בארי בן 99: 'יש שעה רוחשת חושך, אך יש שחר והילה'. האנשים שאיבדו את חייהם הם אנשים שחיו ואהבו את החיים ובארי היה בית שלהם ואני מרגישה שיש לנו משימה להמשיך בשבילם ולאורם".
חוזרים לבארי או לא חוזרים?
"אני נעה בין נעם הקיבוצניקית שלא מכירה בית אחר לבין נעם הפסיכולוגית שאומרת שבנקודת הזמן הנוכחית, בלי אחריות, בלי ביטחון, בלי מנגנוני תמיכה מספקים, בלי מישהו שאומר 'אנחנו הפקרנו אתכם בחבל הארץ היפה והמדמם הזה – ואנחנו עכשיו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לתקן' — מאוד מאוד קשה לגשת לשאלת החזרה".
את מדמיינת את בארי משתקם?
"אני מדמיינת את בארי משתקם וחי. הוא לא יהיה מה שהיה אלא משהו אחר ותישאר צלקת. הקהילה אף פעם לא תהיה שלמה בגלל שאיבדנו אנשים ובגלל האנשים שנשארו בחיים אבל הפגיעה לא תאפשר להם לחזור לבארי. אבל התנאי הוא שכל החטופים יחזרו. כל עוד יש לנו חטופים בעזה, אנחנו עדיין ב־7.10. אפשר ליצר איים של חיים. אבל זה לא שיקום באמת. זה לא לדמיין עתיד באמת".
