דעההמהלך של אקירוב עלול לצאת מכלל שליטה
דעה
המהלך של אקירוב עלול לצאת מכלל שליטה
לא בוטח ברגולטורים ופקידים, מקבל החלטות לבד, נוטה לעימותים, ויש חשש שעצם ניסיון ההשתלטות שלו נובע בכלל ממניעי נקם אישיים ⋅ אלפרד אקירוב צריך לוותר על כלל ביטוח
ב־2015 פתח אלפרד אקירוב במלחמת חורמה נגד הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה. העילה: פסילתו של אקירוב מהמכרז לרכישת חניון קרתא בירושלים שליד פרויקט ממילא שלו, מחשש להיווצרות מונופול חניונים באזור.
זה עשוי להישמע כעילה זניחה מבחינת איש עסקים בסדר הגודל הזה, ובכל זאת די היה בה כדי לחלץ מטייקון הנדל”ן מתקפה ארסית נגד גילה, בראיונות נוקבים בעיתונות ואפילו במודעות שפרסם. “רציתי שעם ישראל יידע את הנזק שהממונה גרם בהחלטתו המטופשת”, אמר אז. אקירוב לא היסס לכרוך בתוך ה”חבילה” את החלטת הממונה על ההגבלים בקשר למתווה הגז, שגם שם “הוא גרם נזק חמור למדינה”.
בכלל, אקירוב לא אוהב רגולטורים ופקידים שמצרים את צעדיו. “הפקידות הורסת כל חלקה טובה”, אמר חצי שנה קודם לכן, “ההחלטה למסות דירות ריקות צריכה לקבל את פרס הטמטום”, התפייט עוד ב־2012, ושוב ושוב בעשור האחרון הוא חוזר על המנטרה שלפיה אינו מרחיב עוד את עסקי הנדל”ן בישראל כי “בוועדות התכנון אי אפשר לקדם שום פרויקט” וכי “קשה לעבוד פה בגלל רגולציה”.
המכנה המשותף של כל אלה הוא שהפקידים כאן פופוליסטים והרגולטורים מטעם המדינה רק חוסמים, מפריעים ומקלקלים.
נניח לרגע בצד את העלבונות הלא ראויים לשומרי הסף. האמירות העקביות האלה של אקירוב חושפות את אי־ההתאמה העקרונית שלו לשליטה בכלל ביטוח, או בכל גוף פיננסי אחר: הוא לא אוהב שמתערבים לו. הוא תוקף כשמצרים את צעדיו, והוא בטח לא מוכן שיגידו לו מה לעשות.
הטייקון שלא אוהב לשחרר
אקירוב בנה במו ידיו את אימפריית אלרוב, עם אינספור פרויקטים בארץ ובעולם ושווי שוק של 4.5 מיליארד שקל. זכויותיו שם אינן נתונות לערעור. אבל אלרוב, גם בגודל העצום שאליו הגיעה, היא עדיין ממלכה של איש אחד בלבד. על פיו יישק דבר: הוא שמחליט, הוא שבוחר, הוא שממנה, והוא שעל שמו ייקרא הפרויקט היוקרתי.
חברה שהיא ציבורית כבר קרוב ל־40 שנה, כפופה לכללים החלים על חברה נסחרת, ועדיין מתנהלת ברוחה כעסק פרטי של הבעלים. אקירוב הוא גם היו”ר, ותחתיו פועלים דירקטוריון צייתן ומנכ”ל שהוא במפגיע רק ממלא מקום (מה שמו? הרי לכם חידת טריוויה נחמדה. רמז: מתחרז עם “ינוחם”).
אם יש דבר אחד שלמדנו על טייקונים שהצמיחו אימפריה בעשר אצבעותיהם, זה שהם לא אוהבים לשחרר. לא לציבור, גם לא ליורשים שלהם, ובטח ובטח לא לרגולטור. נקודת המוצא שלהם היא שההצלחה שהוכיחו תוכל להימשך באותו אופן רק אם הם ימשיכו באותו אופן.
3 צפייה בגלריה
מימין בעל השליטה במגדל שלמה אליהו ויו"ר רשות שוק ההון משה ברקת
(צילומים: עמית שעל, אוראל כהן)
לכן ההשוואה לשלמה אליהו מתבקשת. לא רק בגלל הגיל, אלא בעיקר בגלל הקושי לוותר על מעורבות עמוקה, על יכולת הכרעה, ולמעשה על השליטה בפועל. אליהו, כמו אקירוב, הוא הצגה של איש אחד. אבל מי שבנה חברת ביטוח פרטית מאפס והצליח להשתלט על אימפריית הביטוח מגדל, מחולל מאז שמות בשדרת הניהול שלה, מבריח מנהלים ויושבי ראש כמו ילד שמנסה לתפוס יונים בכיכר סן מרקו: כוונותיו טובות, תוצאותיהן מנוסה מבוהלת.
כאשר אקירוב ישתלט על כלל, חברת ביטוח המנהלת כ־270 מיליארד שקל של כספי ציבור, ההיסטוריה מלמדת שהוא לא ירחיק את ידיו מהצעצוע החדש. בטח לא כשהשליטה עולה לו 1.5 מיליארד שקל. או כלשונו: “אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף בחברה בלי לקבל את השליטה בה. זה פשוט לא יקרה. אם מחר תהיה הנהלה לא טובה, איך אוכל לפקח על זה בלי שליטה?”.
אלא שכלל, כגוף פיננסי ציבורי, כפופה לרגולציה מחמירה במיוחד. אקירוב, שכבר עשרות שנים בוחר באופן עצמאי היכן ואיך להשקיע, יצטרך פתאום לראות כיצד ועדות השקעה עצמאיות לא פחות ממנו מחליטות לאן להפנות את הכסף “שלו”. והוא יצטרך להתרגל להפרדה בין ניהול הנוסטרו לניהול כספי העמיתים. ובכלל, הוא יצטרך לעמוד בשקט מעבר לחומות הסיניות העבות שהרגולטור בנה מסביב לגופים הפיננסיים כדי להגן עליהם, בלי להתפתות לנסות לעבור דרכן. קשה להניח שזה יקרה.
סיכון גדול מבחינת הציבור
עסקת כלל המתרקמת כבר גרמה לאקירוב לבצע שני פליק־פלאקים שומטי לסת. ראשית, הוא חוזר לעסקי ענק בישראל, המדינה שבה “הפקידות הורסת כל חלקה טובה”. ויותר מכך, אקירוב נותן כעת אמון בפקידות הזאת. מה נותן אמון? הוא תולה את יהבו בשומרי הסף המהוללים. כאשר נשאל אם לא ימצא את עצמו בהתנגשות עם הרגולטור, ענה בלי כחל ושרק: “זה פלוס שיש רגולציה בפיננסים, כי המפקחים לא ייתנו לך לעשות שטויות בכסף של מבוטחים”. אקירוב הישן מתגלגל מצחוק.
ובכל זאת, למרות שאקירוב בונה על הרגולטור שלא ייתן לו לעשות שטויות, זה סיכון גדול מדי מבחינת הציבור. בעל שליטה בחברת ביטוח צריך להיות אדם עם יסודות עמוקים יותר בעולמות המינהל התאגידי הקשוח. מישהו שלא ימתין לרגולטור שיבלום אותו, אלא יידע מלכתחילה לשמור מרחק בטוח.
זה לא המגרש שאקירוב רגיל לשחק בו, והראיה היא הסיבוב האגרסיבי שלו בכלל לפני שנתיים, כשקנה 5% מחברת הביטוח בזמן שהיא עצמה החזיקה במניות אלרוב וטרפדה לו עסקאות בעלי עניין. זה נגמר באופן נדיר בדו”ח של מבקר חיצוני שהרגולטור נאלץ למנות. הדו”ח הזה אמנם ניקה את אקירוב מניסיון להדיח את מנכ”ל כלל, אבל ציין ש”מקרה אלרוב משקף אירוע בעייתי, בלשון המעטה, המעיד לכאורה על ניסיון מצד אלרוב להשפיע על התנהלות נציגי כלל ביטוח בקשר עם החזקות גופי כלל במניות אלרוב או בקשר עם אופן ההצבעה באספות אלרוב”. וזה כשאקירוב עוד היה רחוק משליטה.
אקירוב אינו איש של צוות, ההיסטוריה הוכיחה שהוא לא בוטח ברגולטור, ולגופו של עניין יש חשש שעצם הכניסה שלו לכלל נובעת ממניעי נקם אישיים. זו אינה תשתית ראויה לבנות עליה בגיל 81 שליטה בחברת ביטוח, גם אם “עסקאות מעניינות הן הדבר היחיד שאני נהנה ממנו”, וגם אם היורש האלמוני ג’ורג’י “טוב ממני, אבל לא אוהב להתבלט”. עדיין לא מאוחר מבחינת אקירוב לרדת בכבוד מעל העץ שעליו טיפס, ולשמור על מוניטין נדיר של אחד שהיה יכול להרשות לעצמו, ובחר לוותר.
