מנדלבליט: פסילת פרץ בידי ועדת המינויים - המלצה בלבד
מנדלבליט: פסילת פרץ בידי ועדת המינויים - המלצה בלבד
בדו"ח בן 77 עמודים, מסביר היועץ המשפטי לממשלה כי המקרה של מינוי פרץ ליו"ר התעשייה האווירית הוא 'חריג ביותר' שמתקיימים בו טעמים כבדי משקל שמאפשרים לשר הביטחון לחרוג מהחלטת הוועדה בלי שיהיה זה בלתי סביר. ביום ראשון יובא המינוי לאישור הממשלה
אף שהוועדה לבדיקת מינויים פסלה את מינויו של עמיר פרץ ליו"ר התעשייה האווירית, מתכוונת הממשלה לאשר את המינוי ביום ראשון הקרוב. לקראת כינוס הממשלה ביום ראשון, הופצה לחברי הממשלה החלטה בת 77 עמודים הכוללת שתי חוות דעת של מנדלבליט, ושני מכתבים של שר הביטחון גנץ, שמסבירים ומצדיקים את עקיפת ועדת המינויים.
- לעיון בנוסח ההחלטה ובחוות הדעת המלאה של מנדלבליט - לחצו כאן
בהחלטת הממשלה נכתב כי קיים "צורך ממשי לפיו יהיה מוצדק למנות את עמיר פרץ לתפקיד דירקטור בתעשייה האווירית, על אף שלא התמודד במסגרת נבחרת הדירקטורים".
עמיר פרץ נפסל על ידי הוועדה בשל זיקתו הפוליטית. על פי החוק, במקרה של זיקה פוליטית יש להצביע על כישורים מיוחדים המצדיקים את המינוי על אף הסיכון הגלום במינוי כזה. הטעם השני שבעקבותיו נפסל פרץ היא העובדה כי הוא לא היה חבר בנבחרת הדירקטורים.
בהקשר של הזיקה הפוליטית, שר הביטחון ושר האוצר סבורים כי מכיוון שחלפה כבר חצי שנה מאז שהיה שר בממשלה, הרי שהזיקה הפוליטית של פרץ נחלשה. כמו כן, הם סבורים שבשל נסיונו הרב והמגוון של פרץ ברמות הגבוהות ביותר של ניהול משרדי ממשלה, הרי שיש להסיק כי הוא בעל כישורים מיוחדים הגוברים על הזיקה הפוליטית.
גנץ וליברמן חוזרים על הטיעונים שהוצגו בפני הוועדה, ולא מוסיפים עליהם מאומה, אך אכן חוק החברות מקנה סמכות לפוליטיקאים להשיג על החלטת הוועדה במקרה של פסילה על רקע זיקה פוליטית. בנוגע לחלק זה של הסטיה מהחלטת הוועדה, עבודתו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט היתה קלה יחסית, מנדלבליט השתכנע שטענותיו של גנץ בנוגע להיותו של פרץ בעל כישורים מיוחדים עולות לכדי השגה שהחוק מאפשר.
הטעם השני שבעקבותיו נפסל פרץ הוא כאמור העובדה שהוא לא היה חבר בנבחרת הדירקטורים, וחוות הדעת של דינה זילבר קובעת כי יש צורך בהצבעה על נימוקים מיוחדים הנוגעים לטובת החברה למנות מישהו שלא מן הנבחרת. הוועדה לא קיבלה את הטענה של גנץ שבמקרה של פרץ קיימים נימוקים מיוחדים כאלו. אך שר הביטחון סבר כי אין לקבל את עמדת הוועדה, והחליט למנות למרות החלטת הוועדה את פרץ שלא היה חבר בנבחרת.
אלא שגנץ לא היה יכול להעביר מהלך כזה ללא אישורו של היועץ המשפטי. באופן מפתיע, מנדלבליט כתב כי "סטייה מחוות הדעת של זילבר ומהמלצת הוועדה בעניין זה מעוררת קשיים משפטיים משמעותיים, אולם נוכח נימוקי השרים המפורטים איננו סבורים כי קשיים אלו עולים כדי מניעה משפטית מלסטות מהמלצות הוועדה". למעשה, מנדלבליט אומר כי מעיקר הדין לא היה צורך בכלל להביא את ההחלטה לאישור, וכי ליברמן וגנץ יכלו לצפצף על הוועדה בקלות יתר אלא ש"לאור חשיבות העניין מבוקש כי הממשלה תסמוך ידה על החלטה זו של שר הבטחון ושר האוצר".
מנדלבליט מתאר את הוויכוח בין שר הביטחון לוועדת המינויים כוויכוח מקצועי. מנדלבליט מדגיש כי לא בכל מקרה יהיה ניתן לסטות מהחלטות הוועדה, אבל הוא סבור כי המקרה הזה הוא "חריג ביותר" שמתקיימים בו טעמים כבדי משקל שמאפשרים לשר הביטחון לחרוג מהחלטת הוועדה בלי שיהיה זה "בלתי סביר".
מנדלבליט מציין כי גנץ שם דגש על שני נימוקים מרכזיים להתאמתו של פרץ לתפקיד - עובדת היותו שר ביטחון וחבר קבינט ביטחוני, ועובדת היותו יו"ר הסתדרות לשעבר. מנדלבליט טוען כי הוועדה לא שמה דגש על כך כי היא סבורה שהיה צורך במועמד בעל ניסיון עסקי משמעותי, ולכן לא שקלה אותם כראוי. בנוסף, מוסיף מנדלבליט כי גנץ הוא "בר סמכא" שכן הוא עצמו כיהן כשר ביטחון וכחבר קבינט, ולכן המשקל שהוא נותן לגורמים הללו מתבסס על נסיונו המקצועי. ולכן יש לו יכולת לסטות מהחלטת הוועדה.
משמעות עמדתו של מנדלבליט היא, כי ועדת המינויים אינה אלא גורם המייעץ לשר בשאלה האם יש "נימוקים מיוחדים" למנות מישהו שאינו מן הנבחרת. השר רשאי להשיג על החלטת הוועדה ולהחזיק בעמדה לפיה הנימוקים שהציג לוועדה הם אכן "נימוקים מיוחדים".
לדברי מנדלבליט, בנוגע לשאלת ה"נימוקים המיוחדים", השר לא זקוק אפילו להעלות את המינוי לממשלה, אלא יכול שלא להסכים עם החלטת הוועדה בנוגע להערכת ה"נימוקים המיוחדים". עם זאת, מנלדלבליט מעביר את הכוח אליו, שכן הוא זה שאמור להכריע במקרה של ויכוח בין השר לבין הוועדה, האם הנימוקים המיוחדים של השר הינם "נימוקים מיוחדים". או במילים אחרות: רשות החברות והשרים התקוטטו ביניהם על הסמכות במינויים בחברות הממשלתיות, עד שבא השלישי והכריע ביניהם.
בניגוד למכתב שנשלח לקוינט
העמדה של מנדלבליט הפתיעה גורמים רבים במערכת הציבורית, שכן בממשלה הקודמת הורה השר אמסלם למנכ"ל רשות החברות דאז יעקב קוינט "להתעלם" מחוות הדעת של זילבר הקובעת כי ברירת המחדל במינוי לחברות ממשלתיות, הוא מינוי בהליך פומבי, תחרותי ושוויוני. זילבר בתגובה שיגרה מכתב לקוינט ובו היא קבעה באופן מפורש כי "במקרים החריגים השר יציע מועמדים שלא מהנבחרת, והרשות תקבל מהם את הנימוקים המיוחדים, והוועדה תבחן אותם".
ההבנה הרווחת היתה כי חוות הדעת של זילבר שינתה את שיטת המינוי בחברות הממשלתיות באופן בסיסי והשלימה למעשה את המעבר ממינויים פוליטיים ופרטניים למינויים באופן המקובל בשאר המגזר הציבורי, בו מסתמכים על הליך פומבי, שוויוני ותחרותי.
