משפט שדההעליון בין שייח ג'ראח לחברון
משפט שדה
העליון בין שייח ג'ראח לחברון
שני פסקי דין שניתנו בשבוע שעבר מקשים לקטלג את בית המשפט העליון בצד הימני או השמאלי של המפה הפוליטית. מצד אחד הוא מנע פינוי משפחות ערביות משייח ג’ראח, ומצד שני הכשיר הפקעת קרקע בחברון לטובת התיישבות יהודית. דעות המיעוט היו כבר צפויות יותר
שייח ג’ראח וחברון כיכבו בשבוע שעבר בפסקי דין של ביהמ”ש העליון. סכסוכי נדל”ן הוכרעו בהם, אבל ברור שהנדל”ן ודיני הקניין הם לא העיקר אלא ההקשר ההיסטורי, הביטחוני והפוליטי שבמוקד המלחמה על הארץ.
בשני פסקי הדין היו דעות מיעוט צפויות שהוכתבו מזהות השופטים שכתבו אותן. השופט הדתי השמרן נעם סולברג קבע שיש לפנות את המשפחות הערביות מבתיהן בשייח ג’ראח, ואילו השופט הערבי ג’ורג’ קרא התנגד להפקעת קרקע פלסטינית בחברון לטובת התיישבות יהודית. שתי עמדות המיעוט היו צפויות, והתוצאות של שני פסקי הדין הולידו תיקו. “ניצחון” לערבים בשייח ג’ראח מול “ניצחון” למתנחלים בחברון.
1. מאחורי שייח ג’ראח
סכסוך נדלנ”י או בכלל סוגיה פוליטית־היסטורית
“אין זו הפעם הראשונה שבית משפט זה נדרש לסכסוך מקרקעין שמקורו בשינויי הריבונות שחלו לאורך השנים בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, בפרט במזרח ירושלים”, כתבה השופטת דפנה ברק־ארז שחברה לשופט יצחק עמית לפסק דין שאסר על פינוי ארבע משפחות ערביות מבתיהן במזרח ירושלים. אין מחלוקת שהבעלות בבתים היא יהודית - של עמותת נחלת שמעון. אבל הדיירים מתגוררים בהם מכוח זכויות שרכשו בשנים 1967-1948 כשירדן שלטה בשטח. בית המשפט מכיר באפשרות שלרשויות הירדניות לא היתה זכות להעביר או להבטיח זכות בעלות למשתכנים, אבל הוא מחליט להתרכז במחלוקת לגבי פינוים. שופטי הרוב הגיעו למסקנה שאין לפנותם. מכוח “רישיונות בלתי הדירים”, לפי ברק־ארז, או מכוח זכותם ל”דיירות מוגנת” עד שתוכרע סופית שאלת התחרות בין הזכויות, לפי השופט יצחק עמית.
עמית מתווכח עם סולברג על המתווה הנדל”ני הראוי, ואילו ברק־ארז מערבת גם את הסיפור ההיסטורי הגדול. היא מלהטטת בין השניים, בין ההיסטורי־פוליטי לבין הקנייני־נדל”ני: “כבר בפתח הדברים יוער כי בהליך דנן... נשזרו טענות שנגעו להקשר הכללי שבו ממוקם הסכסוך בין הצדדים (היסטורי־פוליטי — מ”ג), אבל במסגרת סמכותנו אנו נדרשים להכריע אך בהיבטים המשפטיים של ההליך הנוכחי (קנייני־נדל”ני — מ”ג), זאת, כמובן, מבלי להתעלם מן ההיסטוריה המשפטית של המקום” (שוב, היסטורי־פוליטי — מ”ג).
לפני בית המשפט תלויות ועומדות תביעות פינוי נוספות בשכונת סילוואן. הכרעת שייח ג’ראח תקרין מן הסתם גם עליהן. גם שם, באחד ההליכים המוקדמים, רמזה ברק־ארז לכוונתה להגדיל ראש ולהגדיל את מסגרת הדיון. “פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים – חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים – מעורר קושי אנושי”, כתבה, “זכות הקניין היא חשובה, אך יש חשיבות גם להגנה על קורת ביתם של אנשים ולהיבטים של הסתמכות על מצב דברים”.
ואכן, בשבוע שעבר נתנה השופטת משקל ל”הסתמכות” של המשתכנים שהתקשרו מול הרשויות בירדן. אגב, הירדנים והישראלים מטפלים באופן דומה בנדל”ן שעבר לרשותם לאחר מלחמות. הממונה הירדני על נכסי אויב מעביר את נכסי היהודים לשר השיכון הירדני שמקנה אותם חוזית לדיירים ירדנים. מקבילו הישראלי של הממונה הירדני על נכסי אויב הוא האפוטרופוס על נכסי נפקדים שמעביר נכסי ערבים נפקדים לזרועות הביצועיות של המדינה שמשכנות בהם דיירים ישראלים.
כבר בשנות השבעים דחו בתי משפט ישראליים תביעות פינוי שהגישו הבעלים היהודים נגד דיירים ירדנים בשייח ג’ראח. כבר אז קבע בית המשפט העליון שהדיירים האלה אינם פולשים וזכותם למגורים מבוססת על הסכמי שכירות שנכרתו כדת וכדין מול הרשויות הירדניות. בימים ההם שיח זהות השופטים לא היה מפותח כמו בימינו, אבל דווקא היום חשוב להדגיש מי היו השופטים בעליון שפסקו אז נגד הפינוי. משה לנדוי שנחשב לשופט בעל דעות ימניות מוצקות ומנחם אלון, גדול השופטים הדתיים בעליון.
3 צפייה בגלריה
שייח ג’ראח. “זכות הקניין חשובה, אך יש חשיבות גם להגנה על קורת ביתם של אנשים”, כתבה השופטת ברק־ארז בנוגע לשייח ג’ראח
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אגב, באותה שנה, 1979, כתב לנדוי ה”ימני” את פסק הדין “השמאלני” המהדהד ביותר – פינוי ההתנחלות אלון מורה. לנדוי מפנה יהודים מהתנחלות בשטחים, ומבטל פינוי ערבים משייח ג’ראח. בפסק דין דויקאת (אלון מורה) כתב לנדוי: “רב החשש שבית המשפט ייראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי... אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים”. ברק־ארז משלבת את המעין “התנצלות” זו של לנדוי להקשר הרחב שאליו היא מכוונת את סיפורנו היום: “בית משפט זה חוזר ומכריע בשאלות בעלות רגישות ציבורית, וזוהי מלאכתו. המורכבות נובעת מכך שהמחלוקת המשפטית מבטאת את ההיסטוריה של ירושלים, על חילופי השלטון, היריבויות והמלחמות שהיו מנת חלקה, גם בדורות האחרונים”.
2. ישראבלוף בחברון
תורת הביטחון מכתיבה או אולי תורת ישראל
ממש במקביל לפסק דין שייח ג’ראח פורסם פסק הדין שבו אישר בית המשפט העליון שני צווי תפיסה צבאיים בעיר העתיקה חברון לבניית 31 יחידות דיור על כ־10,000 מ”ר בפרויקט התיישבות המכונה “רובע חזקיה”. מי שהגיש את התוכנית להקמת רובע חזקיה הוא היישוב היהודי בחברון המאוגד באגודה שיתופית.
כרגיל, במקרים אלה מתעורר הדיון על לגיטימיות ההתנחלות. המשפט הבינלאומי אוסר על העברת אזרחים לשטח כבוש ומתיר תפיסת מקרקעין רק לצורכי ביטחון. לנדוי, כפי שהוזכר לעיל, היה הראשון לבלום את ה”ישראבלוף” הזה כשאסר על הפקעת קרקע פרטית, במיוחד אחרי שהשתכנע שהנימוק הביטחוני הוא רק כיסוי להתנחלות האזרחית.
3 צפייה בגלריה
מימין: שופטי העליון נעם סולברג, דפנה ברק־ארז וג’ורג’ קרא. שני פסקי הדין הולידו תיקו
(צילום: אלכס קולומויסקי, עמית שעל, אוהד צויגנברג)
השופט אלכס שטיין, בהסכמת השופט עמית, הכשיר בשבוע שעבר את הפקעת רובע חזקיה. “יישוב אזרחים ישראלים במקרקעין התפוסים אינו מפקיע מניה וביה את קיומו של הצורך הביטחוני במקרקעין ואת ההצדקות לתפיסתם הצבאית”, כתב שטיין שמיישב את תפיסת הקרקע עם תפיסת הביטחון. והוא מוסיף: “יתרה מכך, כפי שנפסק בעבר, נוכחות יהודית אזרחית מהווה חלק מתפיסת ההגנה המרחבית של צה”ל באזור”. כלומר, ההתנחלויות מקלות על הצבא במילוי משימותיו. קביעה זו מבטלת למעשה את האיסור על העברת אוכלוסייה אזרחית, אבל חושפת גם את השותפות של שופטי בג”ץ כשטיין לישראבלוף – כי ברור שמניע המתנחלים הוא הגשמת ההבטחה האלוהית לגאולת ארץ ישראל ולא סיוע לצבא במילוי משימותיו. לא בתורת הביטחון מדובר אלא בתורת ישראל. השופט ג’ורג’ קרא בדעת מיעוט שולל את השיקול הביטחוני. “מרגע ששיקול דעתו של המפקד הצבאי הוכתב על ידי הדרג המדיני”, כתב בדעת המיעוט לביטול התפיסה, “ברי כי שיקול דעתו של המפקד הצבאי לא יכול להיות שיקול צבאי־ביטחוני, הנקי משיקולים זרים”.
