דעההאומיקרון כופה עלינו ניסוי חברתי. וזה עלול להיגמר במערב פרוע
דעה
האומיקרון כופה עלינו ניסוי חברתי. וזה עלול להיגמר במערב פרוע
ההבנה שהאומיקרון יתפשט ושאין לממשלה באמת איך לבלום אותו הולכת ומתחדדת. הדבר יכול להסתיים בהתחדשות של סולידריות מנחמת, אך גם בתוצאה אחרת לגמרי, כשהחזק והעשיר שורד בכל מחיר
היום פורסם כי בעלי דירות במגדל היוקרה הסופר־פרסטיז'י ברוטשילד בתל אביב תובעים את היזמים על ליקויים שהתגלו בו. לטענתם, הפרויקט הבטיח "חוויית מגורים שטרם נראתה של פאר והדר" ו"שילוב יוצא דופן של יוקרה, שלמות וחוויית מגורים בינלאומית", ובתכל'ס נופלים להם שברי זכוכית לבריכה.
צרות של היפר־מיליונרים הן לכל היותר אייטם רכילותי משעשע, טבול בקורט שמחה לאיד. אבל יש גם נמשל: לפעמים גם ערמות של כסף וכוח לא מצליחות להפוך את החיים ל"שילוב יוצא דופן של יוקרה ושלמות". כי החיים, ארורים שכמותם, יש להם חיים משל עצמם.
בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ מגפת הקורונה, חזרה האמונה ב"ממשלה גדולה". תושבי הגלובוס המבועתים, לרבות שמרנים כלכליים אדוקים, תבעו מהריבון לשלוח את היד לכיס ולסייע. ולא היה מדובר רק בכסף: הממשלות נדרשו לדאוג למערכת בריאות שתיתן מענה לחולים, ולמערכת חינוך שתאפשר לימודים, ולמערך ביטחון שידאג לשלום הבריאים, ולתיקוני חקיקה שיגנו על קבוצות סיכון.
והממשלות אכן נהיו גדולות. חבילת החילוץ הפדרלית בארה"ב הגיעה לסכום חסר תקדים של 2.3 טריליון דולר. עסקים קטנים, משקי בית, תאגידי ענק, ממשלות מקומיות ובתי חולים. כסף לכל מי שצריך. וגם בישראל: הממשלה, שקודם עוד חיה תחת השפעת המשל המתריס על "האיש השמן והאיש הרזה", הפכה בן לילה את השמן לאוביסי. עלות תוכניות הסיוע הממשלתי חצתה את 200 מיליארד השקלים, והמצאת קופסאות הקורונה הבטיחה שיהיה לכולם: לחל"תניקים, להראל ויזלים, לחברות התעופה, למלונאים, לבתי החולים, לעסקים הקטנים וגם לסתם אזרחים לקראת החג.
עמוק בלב גם הריבון מבין שתפקידו הצטמצם, באופן אבסורדי דווקא בגלל סדרי הגודל החדשים. עם כל הרצון הטוב, הוא לא יוכל לעצור את ההתפשטות, והוא גם לא יוכל לעצור את המשק
אבל הגל הנוכחי, החמישי, משנה שוב את תפיסת העולם. ההכרה שהולכת ומתבססת היא ששיעור עצום מהאוכלוסייה יידבק בסופו של דבר - 25% עד 90%, תלוי את מי שואלים. כך או כך מדובר במיליונים, פי כמה וכמה יותר מאשר בגלים הקודמים, ולא כל כך משנה מה נעשה. במספרים כאלה אין באמת טעם בסגר, או באיסורי כניסה ויציאה מהארץ או בכיתות בצבעים שונים. למען האמת, אין טעם בפיקוח ממשלתי הדוק, ואפילו מערך הבדיקות הקורס מרוב עומס מתייתר והולך.
איש איש לנפשו כעת. עמוק בלב אנחנו מבינים את זה, וכבר פועלים בהתאם. מקומות העבודה עוברים ככל שניתן לעבודה מרחוק בלי הוראה מגבוה; הורים משאירים את ילדיהם בבית ביוזמתם; נותני שירותים נמנעים ככל הניתן ממגע. אנחנו מתורגלים, ומצמצמים נזקים.
עמוק בלב גם הריבון מבין שתפקידו הצטמצם, באופן אבסורדי דווקא בגלל סדרי הגודל החדשים. עם כל הרצון הטוב, הוא לא יוכל לעצור את ההתפשטות, והוא גם לא יוכל לעצור את המשק. זה יקר מדי, בלתי ניתן לאכיפה וכנראה גם לא יעיל נגד הגל הנוכחי. הנחיות הקורונה המבולבלות והמשתנות בתדירות גבוהה הן רק אינדיקציה להבנה של הממשלה שאין לה תחמושת אפקטיבית נגד התפשטות הגל. כמו המיליארדרים מהמגדל ברוטשילד, גם היא גילתה שכסף וכוח לא מבטיחים חוויית חיים שטרם נראתה.
תפקידה המרכזי הוא למנוע תחלואה קשה ומוות: להכשיר ולממן את בתי החולים ואת המערך הרפואי כדי שיוכלו לטפל במספר גדול של חולים, ולספק חיסונים לכל מי שעיניו בראשו ומבין את חשיבותם ואת אחריותו כלפי עצמו, משפחתו וסביבתו.
אם האומיקרון - וכך זה מסתמן - אכן הרבה פחות אלים, אז יחד עם אספקת החיסונים הבלתי מוגבלת נוצר כאן בסיס לניסוי חברתי מרתק: אחרי שהתאהבנו מחדש בריבון גדול, אנחנו מבינים שהוא אינו כל יכול. הוא לא יוכל לפתור הכל, ולכן ההתמודדות העיקרית מוטלת עלינו - כחברה. זה יכול להיגמר בהתחדשות של סולידריות קהילתית מרפאת ומנחמת ונוסכת ביטחון, שבה החזקים והבריאים והעמידים נרתמים למען החלשים והחולים והמתקשים. לא מעט מזה ראינו בגל הראשון. וזה יכול להיגמר כמו במערב הפרוע, כשהחזק והעשיר שורד בכל מחיר.
