דעהשינוי תחומי שיפוט של הרשויות המקומיות מגביר את חוסר הצדק המרחבי
דעה
שינוי תחומי שיפוט של הרשויות המקומיות מגביר את חוסר הצדק המרחבי
קיים צורך התמקצעות של הליך קבלת ההחלטות על שינוי תחומי השיפוט של הרשויות לשם קבלת החלטות שעושות צדק חלוקתי ומרחבי. הדבר יגביר את אמון הציבור בתהליך קבלת ההחלטות שבינתיים אינו גבוה
החלטה על שינוי תחום שיפוט של רשות מקומית, הרחבה או צמצום, היא אחת ההחלטות החשובות ביותר ששר הפנים יכול לקבל. זו אינה החלטה מינהלית רגילה, זו החלטה רבת משמעויות והשלכות. סיפוח שטח מסוים לרשות מסוימת מעניק לה את היכולת לתכנן את השטח, לפתח אותו, ליישב אותו, ובכך להגדיל את ההכנסות העצמיות של הרשות מארנונה ומהיטלים עירוניים. משכך, החלטה על שינוי גבולות של רשות מסוימת, יכולה לחזק רשות מקומית אחת ולפגוע באחרת, והיא יכולה גם להנציח ואף להגביר את הפערים בין הרשויות.
החתירה של כל רשות היא לקבל את השטח המניב ביותר ואת האוכלוסייה העמידה ביותר. זה שנים מתפתחת פרדיגמה של שיווק ערים ויישובים- שיווק מקום (Place Marketing) או קידום העיר (Place Promotion). הכוונה ליצור ולשווק דימוי חדש למקום ולעמוד בתחרות על שמירה ומשיכה של משאבים ואוכלוסיות. לכן לא פעם נאבקות הרשויות על שטח מסוים בהיותו פוטנציאל למינוף היישוב והגברת הדימוי החיובי שלו בפני אוכלוסיית היעד.
בנוסף, בעקבות מדיניות תכנון ארצית שהציבה בתחומן אזורי תעשייה, מסחר ותעסוקה – למועצות האזוריות תחומי שיפוט נרחבים, עם צפיפות נמוכה והן נהנות מארנונה ומהיטלים עירוניים. זאת בעוד שהיישובים הסמוכים להן, בעיקר עיירות הפיתוח, סובלים מצפיפות מוגברת ואינם נהנים מתחום שיפוט רחב ומהכנסות עצמיות. תופעה זו קיימת גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית. על רקע זה, הולכת ומתעצמת הקריאה לעיצוב מחדש של תחומי השיפוט בישראל, ככלי לסגירת הפערים העצומים בין האוכלוסיות. הקריאה היא לראות בהחלטה לשנות תחומי שיפוט אחריות חברתית וכלי לעשיית צדק מתקן בין האוכלוסיות השונות בישראל.
במקרים מסוימים הצורך בשינוי תחום שיפוט נובע מצורך אסדרתי, קרי הסדרת שטח מסוים שהוא בפועל מתפקד כחלק מהרשות הנוגעת בדבר אך רשמית אינו שייך לה. שכונות שלמות ברחבי הארץ, נמצאות בשטחים שלא מוסדרים ברמה המוניציפלית, לרבות בקרקעות פרטיות, ומשכך השכונות לא מוסדרות תכנונית. חוסר ההסדרה שולל מהאזרחים זכויות בסיסיים ושירותים אלמנטריים.
למרות כל אלה, לדעתי, התהליך הנוהג לקבלת החלטה על שינוי תחום שיפוט רשות מקומית, אינו מפנים את המשמעויות והמורכבויות הרבות שבהחלטה. ההחלטה לשנות תחום שיפוט עוברת מגוף לגוף, עד ששר הפנים אינו נדרש בעצמו לעניין. בהתחלה שר הפנים מעביר את העניין לבדיקת ועדת הגבולות, הוועדה מעבירה את הדו"ח שלה למנכ"ל משרד הפנים, והמנכ"ל מכין החלטה לחתימת השר, והשר חותם בצורה טכנית למדי על ההחלטה שכתב לו המנכ"ל. עובר לכך לא מתקיים אצל השר דיון נרחב ושקוף בעניין עם כלל בעלי העניין, הנהנים מההחלטה והנפגעים ממנה. השר אפילו לא מקיים סיור בשטח כדי להתרשם בצורה בלתי אמצעית מהדברים, והוא מקבל את ההחלטה במבט מעל הניירת וצילומי האוויר, למרות שהחלטתו הרת גורל לאוכלוסיות הרלוונטיות.
לצד זאת, השיוך הפוליטי של ראשי הרשויות המעורבות יכול להשפיע גם הוא על ההחלטה. לראש רשות שנמנה על מפלגת השר או מקורב ממנו עלולה להיות גישה ישירה לשר עצמו, ובכך יכולתו להכתיב את ההחלטה הסופית יכולה להיות גדולה מיתר ראשי הרשויות שאינם מקורבים לשר. מדובר בחוסר שוויון במאזן הכוחות של הרשויות והאוכלוסיות המעורבות. תופעה זו עלולה לתייג את החלטת השר כהחלטה המושפעת מאג'נדה פוליטית יותר מאשר ראיה מקצועית נקייה מהטיות פוליטיות.
היעדרו של נוהל כתוב לקבלת החלטה בנושא שינוי תחומי שיפוט תורם גם הוא לכשל. בהקשר זה, קיימת הנחיית יועץ משפטי לממשלה לגבי קבלת החלטה על הקמת ישוב חדש בישראל, אך לא קיימת הנחיה דומה של היועץ המשפטי לממשלה אשר מדריכה את שר הפנים בקבלת החלטה על שינוי תחום שיפוט. היעדר נוהל וקריטריונים ברורים מתי ביכולת השר לקבל או לדחות את המלצות ועדת הגבלות, גורם לחוסר עקביות בהחלטות השר ולאפליה במקרים מסוימים. היעדרו של נוהל מקשה גם על הפעלת ביקורת שיפוטית על ידי בג"ץ לכשהדבר מגיע לפתחו.
קיים אפוא צורך חיוני לטיוב ולהתמקצעות הליך קבלת ההחלטות על שינוי תחומי השיפוט של הרשויות לשם קבלת החלטות מקצועיות שעושות צדק חלוקתי ומרחבי. הדבר יגביר את אמון הציבור בתהליך קבלת ההחלטות, שבינתיים אינו גבוה.
עו"ד קייס נאסר הוא ד"ר במשפטים מאוניברסיטת תל- אביב, ועו"ד שותף במשרד עו"ד מ. פירון ושות' (kaisn@firon.co.il)
