פרשנותהתביעה נגד וולט: יחסי העבודה בכלכלת החלטורה מחייבים הגדרת ביניים
פרשנות
התביעה נגד וולט: יחסי העבודה בכלכלת החלטורה מחייבים הגדרת ביניים
הפסיקה של בית הדין לעבודה מפגישה את המבחנים המסורתיים של עובד־מעביד עם מודל ההעסקה החדש בחברות כמו וולט ואובר. בפסק דין מתחילת 2021 בבריטניה נקבע כי לגבי נהגי אובר תחול הגדרת ביניים: הנהגים הוכרו כ"עובדים" ולא כ"מועסקים", מה שמקנה להם זכויות סוציאליות מסוימות. זה יכול להיות הפתרון גם במקרה של וולט
השאלה הקלאסית מי הבוס עוברת בשנים האחרונות ריענון. ריענון טכנולוגי בעיקרו. המועמדים לבוס החדש הם האלגוריתם והאפליקציה. הדיון הזה שנוגע ל"כלכלת הפלטפורמה" ו־Gig Economy הניב היום (ד') אישור בקשה לתביעה ייצוגית — להכיר בשליחי וולט כעובדים.
פסק דינה של השופטת אריאלה גילצר־כץ מפגיש את המבחנים המסורתיים של עובד־מעביד עם מודל ההעסקה החדש בחברות כמו וולט ואובר. המסלול להכרה סופית בשליחים כעובדים הוא עדיין ארוך. יהיו ערעורים ואולי גם בג"ץ ויש להניח שהמודל הסופי יהיה שונה. סוג של הגדרת ביניים בין Workers לבין Employees. נחזור למודל הזה בסיום.
בחקיקה הישראלית אין קטגוריות ביניים של תבניות העסקה, כאלו שקיימות במדינות אחרות. תבניות שמעניקות חלק מההגנות והזכויות של משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. בישראל מגמישים אמנם בתי הדין לעבודה את מבחני העובד־מעביד כדי לתת תשובות למקרים שבהם המעביד מבקש להתנער מהעובדים, ועדיין, נראה שהמאמץ של גילצר־כץ להגמיש כאן את המבחנים כדי להחילם על שליח וולט הוא מרחיק לכת, במיוחד בשני רכיבים מרכזיים. הראשון, השליח יכול בכל עת לסגור את האפליקציה ולא להיות זמין לעבודה. ולכן, שאלת הבוס לא ממש ברורה: האם האפליקציה היא הבוס או השליח.
שנית, השליח יכול בו־זמנית לעבוד במקומות אחרים, כולל אצל המתחרים. התובע הייצוגי במקרה שלנו, גולן חזנוביץ', עבד במקביל כמנעולן ומספר שנים לפני התקשרותו עם וולט פתח עסק מורשה. וישנה תהייה נוספת: מידת ההומוגניות של הקבוצה. חלק מהשליחים הם עצמאיים, חלק הועסקו בידי חברות חיצוניות, היקפי העבודה היו שונים. היקף עבודתו של חזנוביץ', לטענת וולט, היתה פי שניים מהשליח הממוצע.
השופטת גילצר־כץ מציינת את הרוח הגבית ששאבה לפסיקתה: פסק דין של בית המשפט העליון בעניין "קסטרו" שבו "נזפה" השופטת ענת ברון בבתי הדין לעבודה שאינם אמורים לדחות בקשות לאישור תביעות ייצוגיות רק בגלל שנדרש בירור פרטני ומסובך של חישובים כספיים. אבל, ההבדל הוא שבפרשת קסטרו לא היתה מחלוקת שמדובר בעובדים, וכאן התביעה הייצוגית אינה נוגעת רק לחישובים מורכבים אלא לעצם החלת הסטטוס של יחסי עובד־מעביד.
וולט יצרה מודל העסקה שידוע גם ככלכלת ה־Gig Economy - "חלטורה" בעברית צחה. מדובר במודל שבו רוב העובדים הם זמניים או פרילנסרים שנשכרים לבצע עבודה זמנית ונקודתית. המודל הזה מתאים לצעירים רבים שבמקום ללכת לנתב"ג ולעבוד 10-8 שעות ביום בביטחון או בפריקת מזוודות הם עובדים קצת עם הלפטופ, שליש משרה באיזה משרד וגם קצת כשליחים בוולט.
וולט לא רואה עצמה כמעביד אלא כמתווכת בין השחקנים השונים בשוק. בין הלקוח בבית או במשרד לבין המסעדה. גדולתה היא באלגוריתם, באפליקציה, שמנתבת את השליחים שמחברים בין המסעדה ללקוח. וכשהשליח ירצה — יתחבר לאפליקציה; לא ירצה - כי בא לו לנוח או לעבוד בעבודה אחרת — לא יתחבר. ועכשיו בא בית הדין לעבודה ומפגין גישה אקטיביסטית על גבול הפטרנליסטית ומבקש לכפות על מערכת היחסים הזו את יחסי העובד־מעביד הקלאסיים.
ובהערת סוגריים נעיר כאן: מרבים להתלונן אצלנו על בג"ץ כבית משפט אקטיביסטי, אז שתדעו שהאקטיביזם שלו מתגמד ליד האקטיביזם של בתי הדין לעבודה. ועם זאת ספק רב אם פסק הדין הסופר־אקטיביסטי של גילצר־כץ מאתמול יחזיק מעמד.
המודל של וולט הוא ייחודי בישראל כך שהשלכות רוחב דרמטיות אין כאן. המודל הקרוב ביותר לוולט הוא אובר, שהשר ישראל כץ מנע את כניסתה לישראל בגלל מחאת נהגי המוניות שמקושרים היטב במרכז הליכוד וכץ חשש מלהתעמת עמם. אבל אפילו אובר שולטת בנהגים הרבה יותר מאשר וולט בשליחים. למשל באמצעות מעקב אחר כמות הנסיעות שהנהגים מקבלים או מבטלים, או באמצעות שימוש שהיא עושה בדירוג שמדרגים הלקוחות את הנהגים. אובר גם מגבילה את רשימת כלי הרכב בהם הנהגים רשאים להשתמש, לפי יצרן, דגם, מצב הרכב, שנת יצור ואף צבע הרכב.
ואובר לענייננו היא גם "השראה" למודל הביניים עמו פתחנו. בפסק דין מתחילת 2021 בבריטניה, נקבע כי לגבי נהגי אובר תחול הגדרת ביניים שקיימת בדיני העבודה בבריטניה: הנהגים הוכרו כ"עובדים" (Workers) ולא כ"מועסקים" (Employees). המשמעות היא שנהגי אובר זכאים להטבות כמו שכר מינימום, ימי חופשה בתשלום והפקדות לפנסיה, אך לא להטבות אחרות שמקבלים Employees, כמו חופשת הורות ופיצויי פיטורים.
