פרשנותהמלכוד בתוספת למורים: הצתת שלל דרישות להעלאות שכר
פרשנות
המלכוד בתוספת למורים: הצתת שלל דרישות להעלאות שכר
הסיפור של שכר המורים הוא מורכב ובעייתי. תוספת של 5% למשכורת החודשית תעלה למשק כמיליארד שקל לתקציב. אלו סכומים גדולים מאד. באוצר חוששים שאחרי המורים, יתחיל להיווצר תור – וזה ממש מסוכן. כי אם המורים קיבלו, כולם ירצו וידרשו
1. יש הסכמה די רווחת שבכל הקשור לשכר המורים מה שהיה לא יכול להימשך. מורים טובים לא יכולים להרוויח משכורת של 7,000 שקל בחודש מכמה סיבות. הראשונה, מוסרית. זהו עלבון למדינה ולתושביה לשלם שכר שהוא הרבה מתחת לשכר הממוצע במשק: השכר הממוצע גבוה ביותר מ־40% מזה שמקבל מורה בממוצע. הממוצע מאוד לא משקף את המציאות כי הפער בין מורים מתחילים לבין ותיקים הוא מהגדולים במערב. הסיבה השנייה היא מטעמי יעילות. בראייה כלכלית נטו, מורים הם ספקי שירותי חינוך (וערכים וכישורים לחיים, לפחות כך אמור להיות) ואנו לא רוצים לשלם להם בחסר כי היקרים לנו מכל עלולים לקבל שירות בהתאם. במילים פשוטות, אף אחד לא רוצה להפקיד את ילדיו בידי אנשים מתוסכלים שמרגישים שמזלזלים בהם. הלוואי שכל הסיפור היה כל כך פשוט כפי שמזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד מנסה לצייר – מפזרים מהליקופטר כמה מאות מיליונים, ליתר דיוק מיליארדים, שכן כל תוספת של 1% בשכר שווה ערך ל־200 מיליון שקל – ונגמר העניין.
הסיפור של שכר המורים הוא מורכב ובעייתי. ראשית, כפי שכבר ניתן להבין, הוא סיפור יקר מאוד. תוספת של 5% למשכורת החודשית – שהיתה מקפיצה את השכר הממוצע מ־8,520 שקל ל־8,950 שקל וגם זה לא שכר שאפשר להתגאות בו – תעלה למשק כמיליארד שקל לתקציב (פרמננטי). אלו סכומים גדולים.
הבעיה השנייה, והיא עלולה להיות הקריטית ביותר, היא שזו תקופה מאוד רגישה מבחינת מאקרו־כלכלית לתוספת כזו. זאת בעקבות שיבתה של האינפלציה אחרי יותר מעשור שהיא נעלמה. האינפלציה השנתית כבר על 4% - מעל יעד יציבות המחירים שקבעה הממשלה. הציפיות לאינפלציה גם גבוהות מהיעד. הגורם שמביא לכך שהאינפלציה מכה שורשים ועוגנת במשק הישראלי הוא מנגנון ידוע שמכונה ספירלת מחירים־שכר - מושג תיאורטי המייצג תהליך מעגלי שבו עליות מחירים גורמות לעליות שכר אשר בתורן גורמות לעליות מחירים וחוזר חלילה. הרעיון הוא שהאינפלציה גורמת לשחיקה בכוח הקנייה של השכר (השכר הריאלי), דבר שמוביל איגודים ועובדים לדרוש העלאת שכר כדי לפצות על אובדן כוח הקנייה. אותה העלאת שכר מייקרת את עלויות הייצור ובכך מייקרת את המוצרים ואת השירותים – זו אינפלציה והכל מתחיל מחדש. אגב, התהליך הזה אפיין את הסטגפלציה בשנות השבעים והשמונים בכל רחבי העולם והוא כבר מתרחש בכמה וכמה כלכלות בעולם. בכלכלת ישראל ידוע כי יש שתי קבוצות גדולות שעלולות להצית את התהליך הזה: הראשונה היא המורים (קבוצת השכירים הגדולה במשק המונה כ־570 אלף איש), והשנייה היא הרופאים. באוצר חוששים שאחרי המורים, יתחיל להיווצר תור – וזה ממש מסוכן. כי אם המורים קיבלו, כולם ירצו וידרשו.
2. הבעיה גדולה מכיוון שגם תוספת של 20% לשכר המורים לא תביא את מערכת החינוך המסואבת, שהיא השתקפות של המערכת הציבורית על כל הניוונים המאפיינים אותה, להגדלת התפוקה שלה. כולם מבינים – למעט בן דויד – כי מערכת החינוך, כמו כלל המגזר הציבורי־ממשלתי, חייבת רפורמה. מאז תוכנית אופק חדש שגובשה ב־2006 ונחתמה ב־2008, שום דבר משמעותי לא קרה במערכת הזו שסובלת מאותן רעות חולות: השכר נקבע לפי ותק ולא לפי מצוינות, כך שגם הפעם, אם האוצר יעביר מיליארדים, רוב הכסף ילך למורים הוותיקים ולאו דווקא הטובים.
לכן, שום תועלת או תוספת יעילות או חינוך לא מובטחות למשלם המסים שיממן את אותה תוספת שכר שעליה מדברים כעת. יתרה מזו, המנגנון המעוות הזה ינציח את הבעיה הגדולה של המערכת: מורים מתחילים לא רוצים להיכנס אליה או מהר מאוד רוצים לפרוש ממנה. הרי אחד המאפיינים הבולטים שלה הוא שהשכר של מורים מתחילים הוא מהנמוכים במערב (מקום שמיני מהסוף, נמוך מזה שבצ'ילה, קוסטה ריקה וטורקיה), אך שכרם של המורים הוותיקים ביותר הוא גבוה מזה שבשבדיה, נורבגיה ופינלנד.
כאשר מוסיפים למשוואה את הנתון שבישראל אין אבטלה אמיתית והיא מבנית בלבד, מבינים כי עם שכר התחלתי כזה, ועם מחסור בעובדים (כמו בשאר המשק שכן מספר המשרות הפנויות גבוה מזה של הבלתי מועסקים), עתיד החינוך הישראלי נראה קודר. ואם לא די בכך, החפיפה בין לוח החופשות של ההורים ולוח החופשות של הילדים היא מקרית בלבד, כאשר הורים עלולים למצוא עצמם במצב שבו הם חייבים לחפש סידור לילדים ל־75 ימי עבודה בשנה כי אין להם לימודים (כולל החופש הגדול).
ברור שאם באמת רוצים לתקן, חייבים שינוי מבני עמוק שכן שכר המורים הוא רק ליקוי אחד מני רבים אחרי יותר מעשור של הזנחה בעת שלטון נתניהו. אלא שאין לצפות לשינויים או רפורמות גדולות, לבטח לא בקרוב. הממשלה הנוכחית, שרשמה הצלחות לא מבוטלות בכמה תחומים בתחילת דרכה, היא כעת נטולת כוח פוליטי וספק אם תשרוד את החודשים הקרובים כדי להוביל רפורמה שכמובן דורשת תכנון ולמידה לעומק.
מיותר לציין שלא יאיר לפיד ולא נפתלי בנט יגיעו לבחירות או יוכלו לשרוד יתר על המידה עם שביתה ברוב מערכת החינוך. זהו תרחיש בלתי סביר בעליל. לכן, סוף הסאגה הזו ידוע מראש: האוצר יצטרך לשלם, ולא מעט. זו גם הסיבה שבן דויד, שחשה את הלחץ של הממשלה, הורידה את גובה הלהבות בימים האחרונים: כי המשא ומתן סביב הסכום בעיצומו. טוב עושה שר האוצר שמבקש למזער נזקים או ליתר דיוק להרוויח כמה נקודות להמשך אף על פי שהוא גם מבין כי אין לו סיכוי לנצח את הקרב הזה אף שהצדק עמו. כל אחד מההישגים שהוא יצליח להביא ייחשב לרווח פוליטי עבורו וחשוב מכך, לרווחתם של ילדי ישראל.
