לא רק יחסי מרות, גם יחסי השפעה: ביה"ד מרחיב את ההגדרה של הטרדה מינית
לא רק יחסי מרות, גם יחסי השפעה: ביה"ד מרחיב את ההגדרה של הטרדה מינית
נשיאת בית הדין הארצי לעבודה מרחיבה את הגדרת ההטרדה המינית לא רק ליחסי מרות בין בוסים לכפופים להם, אלא גם יחסים בין קולגות באותו מעמד שיש ביניהם פערי כוח או ותק. המחוזי ת"א קובע שמעשה מגונה של פורץ התקיים אף שהקורבן שישנה לא היתה מודעת לו
1. ניצול פערים
השופטת מחמירה את הגדרת ההטרדות המיניות בעבודה
מונח חדש לתיאור יחסי הכוחות במקום העבודה הוטבע בפסק דין חדש של בית הדין הארצי לעבודה: "יחסי השפעה". המונח מתאר יחסים ש"מצויים בתווך שבין יחסי מרות (ממונה לכפיף) לבין היעדר מרות (חברים לעבודה במעמד זהה)", כהגדרת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה ורדה וירט־ליבנה שטבעה את המונח החדש. "יחסי ההשפעה" נועדו להחמיר את מצבם המשפטי של מטרידים מיניים בעבודה. בהסכמת השופטים סיגל דוידוב מוטולה ורועי פוליאק ונציגי הציבור חיה שחר ועצמון ליפשיץ, קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של מלצרית בלובי מלון שהוטרדה בידי חבר לעבודה ששימש כשף.
החידוש בפסק הדין הוא שמעכשיו הטרדה מינית לא תתייחס רק למעשי הבוסים, אלא גם לאלו של קולגות במקום העבודה שאין בינם לבין המוטרדת יחסי מרות, אלא פערי ותק, מוניטין, מעמד מקצועי ועוד. במקרה הנוכחי, קבעה וירט־ליבנה, לא התקיימו יחסי מרות אבל "נהיר כי היו פערי כוחות בין הצדדים וכי למשיב היה כוח השפעה מסוים על המערערת".
וירט־ליבנה כתבה ב־2008 את פסק הדין שחולל סערה כאשר קבע כי גם יחסי מין בהסכמה בין בוס לעובדת זוטרה ייחשבו להטרדה מינית. זאת בגלל שיחסים שמבוססים רק על מין, יש לראותם כיחסי ניצול מצד הממונה בגלל פערי הכוחות המובהקים. אז הואשמה השופטת בפטרנליזם לכאורה שבשמו התערבה בהסכמה חופשית בין שני בגירים. בהרצאותיה קיבלה וירט־ליבנה את הביקורת, אך הסבירה שהחולשה המובנית בדרך כלל של עובדת שתלויה בבוס, מחייבת הגנה רוחבית עליה ומחייבת את הממונים לזהירות יתר. לכן, מוטב שנקודת המוצא תאסור על יחסים כאלה. באותו פסק הדין נקבע כי יחסים בהסכמה כאלה מעבירים לממונה את נטל ההוכחה שלא היו בהם ניצול והטרדה מינית. ועכשיו הנטל הזה מועבר גם לקולגות בעלי השפעה. "במקרה שהעובד המנוסה הטריד מינית את העובד המנוסה פחות", נכתב בפסק הדין, "פערי הכוח ביניהם עשויים להשפיע על עתיד המשך עבודת המוטרד ככל שלא ישתף פעולה". וזה החידוש המשפטי בפסק הדין — רף ההוכחה שנדרש מהמוטרדת נמוך יותר ככל שמעמד המטריד גבוה יותר, ולהפך. בכך נוצרה זיקת יחסים נוספת, שלישית, חדשה. יש בוסים וכפיפות, יש קולגות במעמד זהה ועתה יש עובדות ובעלי השפעה.
במקרה הנוכחי, המלצרית, חיילת משוחררת, היתה עובדת חדשה, בעוד השף היה ותיק ומקושר גם עם העובדים וגם עם בכירים במלון. לפיכך נקבע בפסק הדין: "התקיימו בין הצדדים יחסי השפעה. אופיים זה של יחסי המערערת והמשיב מצדיק כאמור החלת סטנדרט מיוחד על המשיב ונדרשת ממנו זהירות יתרה באופן התנהגותו כלפי עובדות ועובדים במלון".
במידה רבה מתכתב ואפילו משלים החידוש הנוכחי של וירט־ליבנה עם החידוש מחולל הסערה שהנחילה ב־2008. אז יחסי המרות לא היו במחלוקת ועצם ההטרדה המינית היה שנוי במחלוקת. והיום להפך: ההטרדה המינית לא היתה שנוייה במחלוקת ויחסי המרות לא היו קיימים. בית הדין יישר את קו ההחמרה כלפי מעלה: בשני המקרים נקבעה ההטרדה המינית, ובשני מקרים הוטלה אחריות מוגברת בין שנגזרה מ"יחסי מרות" ובין שמ"יחסי השפעה".
הטרדה מינית היא תופעה שעיקר נפגעותיה הן נשים ומקום העבודה הוא זירת פעילות מרכזית לה. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 34% מהמקרים של פגיעה מינית ב־2020 — כ־60 אלף נשים — התרחשו במקום העבודה.
בית הדין האזורי בבאר שבע דחה את תביעת המלצרית, לאחר שקבע שלא הוכחה הפגיעה המינית וממילא לא היו יחסי מרות בין המלצרית לשף. בצעד נדיר הפך בית הדין הארצי גם את הקביעה העובדתית וגם את המסקנה המשפטית, שאותה הרחיב לגדר חידוש. "לערכאה הדיונית (בית הדין האזורי) אין יתרון על פני ערכאת הערעור כשמדובר בממצאים המבוססים על היגיון ושכל ישר", כתבה וירט־ליבנה ופרסה את השגיאות ששגה בית הדין האזורי. עד השורה התחתונה: השף חויב ב־40 אלף שקל והמלון בסכום המקסימום בחוק בגלל כשליו בטיפול במקרה: 120 אלף שקל. המעסיק, נכתב, הסתפק "בעריכת 'טקס' של בדיקה, מתוך כוונה לצאת ידי חובה, ולא מתוך ניסיון כן לבדוק את התלונה לגופה".
2. בלי חילופי מבט
בית המשפט מרחיב את הגדרת המעשה המגונה
בהודעת הדוברות של בית המשפט המחוזי ת"א משבוע שעבר נכתב: "מחר יתקיים שימוע פסק דין שיעסוק בשאלה האם אדם המבצע מעשה אוננות בסמוך לאישה ישנה, מבלי שהיא מודעת לכך, מבצע עבירה של מעשה מגונה". הרכב השופטים, סגן הנשיא השופט בני שגיא והשופטות דנה אמיר ומיכל רוזן־עוזר, הרשיע את הנאשם שפרץ לדירה ולא הסתפק בגניבת טלפון נייד, כסף וכרטיסי אשראי, אלא התעכב כדי לאונן ליד בעלת הבית שהיתה שקועה בתנומה.
בית המשפט נדרש לשאלה האם להסתפק בהרשעה בפריצה, אלא להוסיף גם מעשה מגונה. השופטים קבעו, ראשית, שהמעשה שביצע הפורץ היה "בעל מיניות גלויה"; שנית, העבירה של מעשה מגונה אינה מחייבת מגע פיזי בין המבצע לבין קורבן העבירה; שלישית, אין צורך במודעות של קורבן העבירה למעשה המבוצע בה בזמן אמת; ורביעית, העבירה של מעשה מגונה בפומבי אינה רלבנטית לעניין. מה השאלה שנותר להכריע בה? האם יש להוכיח, כטענת סנגורי הפורץ עוה"ד ד"ר אלקנה לייסט וענבר קינן, שהמעשה המגונה כוון למתלוננת, במובן שהתקיימה אינטראקציה עמה למשל באמצעות כפיית השתתפותה במעשה, או שדי להוכיח, כדרישת התובעת עו"ד הדס שפיר, כי המעשה כוון למתלוננת, ובנסיבות המקרה הקונקרטי אין צורך בהוכחת "חילופי מבטים".
בית המשפט הכריע, והרשיע במעשה מגונה לאחר שהגיע למסקנה "לפיה המעשה המיני כוון אל המתלוננת". שלושה נימוקים סופקו: האחד, ביצוע המעשה הוא בניגוד ל"אינטרס" של פורץ להסתלק כמה שיותר מהר מהמקום; השני, המיקום שבחר למעשיו — ליד המתלוננת; השלישי, הותרת זרע על רצפת הדירה. "המסקנה המתחייבת מצירוף הנסיבות שתוארו", מסכמים השופטים, "היא שמעשה האוננות של המערער כוון אל המתלוננת וכי נכפתה עליה סיטואציה מינית, שלא בהסכמתה".
