גפני מנסה לגשר בין האוצר לרשויות סביב קרן הארנונה
גפני מנסה לגשר בין האוצר לרשויות סביב קרן הארנונה
ועדת הכספים ביטלה דיון שתוכנן בקרן הארנונה, בזמן שיו"ר הוועדה מקדם פשרה בין הצדדים. שלושת הסעיפים שעליהם עשויים להסכים: רשויות חלשות ישלמו פחות, הכוח במועצת הקרן יישאר בידי הרשויות וייקבע מנגנון שימנע עודפים משמעותיים
ועדת הכספים החליטה לבטל את הדיון הנוסף שתוכנן לאתמול בהצעת החוק להקמת קרן הארנונה, אחרי הדיון הסוער שהתקיים בנושא ביום שני השבוע. במהלך אותו דיון ביקש יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני להתקדם עם הקראת החוק בזמן שראשי הערים וחברי אופוזיציה, שמתנגדים להצעת החוק, ביקשו מאנשי האוצר שנכחו בדיון להציג באופן מפורט את הסימולציה שלהם לגבי ההשלכות של קרן הארנונה, כלומר, אילו ערים הולכות לשלם יותר ואילו ערים הולכות לשלם פחות לטובת הקרן.
נציגי האוצר, בגיבויו של גפני, סירבו להציג את הנתונים הפרטניים בשלב זה של הדיון, אך גם גפני הבין היטב כי לא נכון להתקדם בו, בלי הסכמות בין הצדדים, זאת מכיוון שגם חברי הקואליציה חצויים ביחסם לקרן הארנונה והם נתונים ללחצים מצד ראשי הרשויות. גפני ידוע כמי שנוהג לחתור לפשרות במקרים של חילוקי דעות קיצוניים, בשונה משר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שמוביל את המהלך להקמת קרן הארנונה ושתפיסתו העקרונית מתנגדת לפשרות. סמוטריץ' עצמו אמר ביום חמישי האחרון: "אני לא יכול להתפשר על הגב של אזרחי ישראל, אני יכול לדייק ולשפר את המודל".
הפשרות המסתמנות מאפשרות לשרטט את השינויים המרכזיים שייכנסו לנוסח הסופי של הצעת החוק, אם זו תגיע לבסוף להצבעה. ראשית, רשויות חלשות, שהמדד החברתי־כלכלי בהן הוא 1–4, ישלמו לקרן הארנונה שיעורים נמוכים יותר מהארנונה העסקית שלהן. כך ערים כמו בני ברק יוכלו להנות מתשלום מופחת לקרן. ערים במדד חברתי־כלכלי גבוה יותר עשויות לקבל הקלות גם הן, כמו באר שבע (מדד חברתי־כלכלי 5) ואילת (מדד חברתי־כלכלי 6).
שנית, מועצת הקרן תשונה כך שהיא תהיה עצמאית בהרבה מהצעת החוק המקורית. במודל שהציע בתחיל האוצר, מועצת הקרן היתה אמורה לכלול נציג ציבור שיבחר האוצר לצד שלושה נציגי רשויות מקומיות שייבחרו לפי מנגנון שיקבע שר האוצר. כן תוכננו לכהן במועצה שלושה נציגי ממשלה. באוצר יש נכונות לשנות את המבנה באופן קיצוני, כך שכוח הבחירה על כספי הקרן יישאר אצל הרשויות.
שלישית, יתווספו תיקונים להצעת החוק על מנת לוודא שלא יצטברו עודפים משמעותיים בקרן. הצטברות עודפים בקרן היא בעיה כפולה מבחינת השלטון המקומי: ראשית, מאחר שלשלטון המקומי יהיה פחות כסף להוציא. שנית, הצטברות עודפים מגבירה את הפיתוי של השלטון המרכזי לקחת את הכספים או לקזז כנגדם כספים אחרים שמיועדים לשלטון המקומי. ולכן, ייקבע מנגנון שמבטיח שחלק מהכספים יוחזרו לרשויות, אם יצטברו עודפים בקרן.
אם הפשרות בין הצדדים יסתיימו בשלוש הנקודות הללו, זה יהיה ניצחון משמעותי לאוצר. הרשויות המקומיות היו רוצות לחסל לחלוטין את רעיון קרן הארנונה ולעבור לרעיונות אחרים לעידוד הדיור והקטנת האי־שיוויון בין הרשויות. אחד הרעיונות שהם מעלים כולל התחייבות של ראשי הערים החזקות להעביר כספים קבועים – שיוסכמו בין האוצר לבין הרשויות – לטובת רשויות חלשות ולפי מפתח של כמות היתרי בנייה חדשים. ברשויות המקומיות רוצים לקבוע סכומי כסף קבועים מראש ולקצוב את ההתחייבות לפרק זמן של 10 שנים. באוצר אומרים מנגד, כי מבחינתם כל עוד לא מדובר בקרן שתשלם באופן שנתי קבוע את הכסף בגין כל יחידת דיור הרי שהמודל לא יתקן את עיוות התמריצים הבסיסי, ולכן סביר שהמודל הזה לא יתקבל.
סוגיה נוספת שמקוממת את ראשי השלטון המקומי היא העובדה שההפרשות לקרן אמורות להיות מהגידול הנומינלי בארנונה העסקית. המשמעות היא שגם אם עיר לא הגדילה אפילו מטר אחד לתעסוקה בשנה מסוימת, ונהנתה רק משיעור העדכון הקבוע של הארנונה (עדכון שנועד לשמור על ערך הארנונה עבור הרשות), הרי שחצי משיעור העדכון יילך לטובת הקרן. כך, מבחינה ריאלית, קרן הארנונה גובה גם מהכנסות הארנונה ההיסטוריות ולא רק מהגידול בארנונה, שכן חלק מהגידול הנומינלי מהווה הגנה מפני שחיקת ערך הכסף. בסוגיה זו ניתן להעריך כי האוצר יתפשר בסוף ויקבע כי ההפרשות לקרן יהיו מהגידול הריאלי של הארנונה העסקית, בניכוי שיעור העדכון.
