מסטארט־אפ ניישן לסטארט־אפ נשק: מי יישאר בארץ כדי לפתח את החץ הבא?
מסטארט־אפ ניישן לסטארט־אפ נשק: מי יישאר בארץ כדי לפתח את החץ הבא?
שני תהליכים משנים את פני תעשיית הטכנולוגיה: צעדי הממשלה וההפיכה המשטרית פוגעים קשות בהייטק. במקביל המלחמה באוקראינה הולידה שפע עסקאות נשק ושגשוג של התעשיות הביטחוניות הישראליות. אבל ככל שישראל תתקרב להיות תיאוקרטיה משיחית, גם עסקאות ענק כמו מכירת טילי החץ לגרמניה ילכו וייעלמו
את אחת המהלומות הקשות והכואבות שהנחיתה ההפיכה המשטרית על הכלכלה הישראלית סופגת ה"סטארט־אפ ניישן". בעשורים האחרונים זה היה השם הנרדף לנס הגלוי שהפך את ישראל למעצמת טכנולוגיה ואת הענף לקטר של המשק. מתקפת החקיקה הברוטלית של הממשלה מבריחה משקיעים זרים, מרחיקה חברות לחו"ל ופוגעת פגיעה אנושה בסטארט־אפ ניישן.
לא במקרה משבר ההייטק העולמי מורגש בישראל במגניטודה גבוהה בהרבה מזו שבה הוא מורגש במקומות אחרים בעולם. גלי ההדף של מהלכי הממשלה דוחפים את ישראל החוצה ממפת האפשרויות של משקיעים שמחפשים מקומות אטרקטיביים לשים בהם את ההון, פשוט משום שאנשי הון שפויים אינם שופכים כסף למקום שבו האמון במשטר קורס, בתי המשפט מאוימים, וכל מערכות השלטון מוכפפות להבטחת המשך שלטונו של ראש הממשלה.
בזמן שהסטארט־אפ ניישן נקלע למחוזות הרסניים, התעשיות הביטחוניות מסדרות לישראל מיתוג בין־לאומי חלופי כ"נשק ניישן" - מיתוג שכבר היה קיים לפני עשרות שנים, וישראל עשתה מאמצים רבים להיפרד ממנו. יצרניות כלי הנשק הן הפרונט החדש של טכנולוגיית העילית, שמדגימות את המעודכנות והתעוזה הישראליות בעולם מסוכסך שמתחמש עד צוואר; גאווה ישראלית חדשה־ישנה כמו בסרטון התדמית שהתעשייה האווירית מפמפמת בכל ערוץ אפשרי כבר כמה שבועות במלאות לה 70 שנה.
בשנה וחצי האחרונות התעשיות הביטחוניות חזרו להיות אי של יציבות ושגשוג בתוך כאוס גדול. את הפרחים צריכים מנהליהן לשגר לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שפלש לפני שנה וחצי לאוקראינה, הטריף את העולם והכניס אותו למרוץ החימוש הגדול ביותר שידע מאז המלחמה הקרה.
מכירת טילי החץ 3 של התעשייה האווירית לגרמניה ב־14 מיליארד שקל היא תולדה של הטירוף של פוטין, שעורר פחד אמיתי ומוצדק בגרמניה ובשאר מדינות אירופה מפני הרודן הבלתי צפוי הזה.
אפשר להבין את החשש של גרמניה. אף אחד לא מסוגל להבטיח לה שמנהיג שפולש בניגוד לכל כללי ההיגיון לאוקראינה, וכפי שהוכח גם בלי מוכנות ראויה למלחמה, לא ימשיך בשיגיונותיו ויכוון את מהלכיו הבאים למקומות נוספים באירופה.
הגרמנים חוששים מחוסר הרציונליות של פוטין כפי שההייטקיסטים בישראל לא מצליחים להבין את חוסר הרציונליות של נתניהו ושותפיו, שפוגעים באופן ישיר באינטרסים של מדינת ישראל. במקרה הראשון הם משקיעים בטילי חץ ישראליים כדי לעמוד בבוא העת מול הטילים של רוסיה, גם לאלה שבאים עם ראש קרב מתפצל וגם לאלה שבאים עם ראש קרב גרעיני. במקרה השני, להייטקיסטים הישראלים נשאר רק להשקיע את מרצם וכספם במחאה נחושה, בתקווה להסיר את רוע הגזרות.
הייטק קשור לטבור של צה"ל
עובדי התעשיות הביטחוניות הם הייטקיסטים לכל דבר ועניין. כמעט שאין הבדל בין המתכנת שיושב במובילאיי בהר חוצבים בירושלים וכותב שורות קוד שיפעילו אמצעי שימנע התנגשות בין מכוניות לבין המתכנת שיושב באחת הקומות שרפאל שוכרת במגדלי חג'ג' בתל אביב וכותב שורות קוד שיפעילו מערכת לוחמה אלקטרונית נגד מכ"מים של האויב.
אלא שאת שורות הקוד של המערכת של מובילאיי אפשר יהיה לכתוב גם בברלין, בלונדון או בסיליקון ואלי. את שורות הקוד של כיפת ברזל אי אפשר לכתוב בלי להיות במרחק של דקות מבירור פרונטלי עם סימה או שלומי במפקדת ההגנה האווירית של חיל האוויר ואנשי הפיתוח של מפא"ת במשרד הביטחון. זה הסיכון שמרחף מעל ההייטק הישראלי.
במהלך השנה האחרונה, כשחברות ההייטק חתכו בבשר החי וקיצצו בכוח האדם, החברות הביטחוניות הגדולות רפאל, התעשייה האווירית ואלביט פרסו לאלפים מהפורשים רשתות ביטחון וקלטו אותם לשורותיהן. בזמן שהמשקיעים עצרו את הזרמת המזומנים וניתקו את מכונות הקצף במסיבות הבריכה, בתעשייה האווירית תכננו קווי ייצור חדשים.
פרט לכך ששתיים מתוך שלוש החברות הביטחוניות הגדולות בישראל נמצאות בבעלות המדינה, מה שמבדיל אותן משאר חברות ההייטק הוא הקשר הבלתי ניתן לניתוק לטבורו של צה"ל.
אף אחד בתעשייה האווירית לא היה קם וממציא בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת את הטיל נגד טילים חץ בלי לדעת שיש בו צורך מבצעי אמיתי, צורך שהוכח כבר במטחים של טילי סקאד שעיראק שיגרה לעבר ישראל במלחמת המפרץ הראשונה ב־1991. כך גם כיפת ברזל של רפאל, ששינתה את פני המערכה מול הרקטות, ומגן אור, שמבוססת על טכנולוגיית עילית פורצת דרך שעשויה להיות מערכת הנשק הראשונה בעולם שמבוססת על לייזר רב עוצמה.
תחושת דחיפות מדרבנת יצירתיות
ב־2010 מנכ"לי משרדי האוצר והתמ"ת דאז חיים שני ושרון קדמי קידמו רפורמה בחוק לעידוד השקעות הון, שמקנה הטבות מס מפליגות לחברות לפי מפתח של תעסוקת עובדים, אזורי פעילות והיקפי יצוא.
אחד השינויים המרכזיים שהם החילו היה החרגת התעשיות הביטחוניות מסל ההטבות שמעניק החוק, בנימוק שהזיקה שלהן למדינת ישראל ולמערכת הביטחון כל כך חזקה עד שאין כל חשש שיעזבו אותה. באותה הזדמנות הורחקה גם כימיקלים לישראל של עידן עופר מתופיני החוק.
שני וקדמי הסבירו את המובן מאליו, ואמרו שגם אם המדינה לא תהיה נדיבה אל החברות האלה, אין להן לאן לברוח. על אותו המשקל הם הסבירו גם את ההחרגה של כיל, שזכות הקיום שלה נעוצה במחצבים הייחודיים של ים המלח, כך שלא נשקפת כל סכנה שיום אחד עופר ייקח אתו את סדום ויעתיק את פעילות החברה ללונדון.
הקשר ההדוק והקרוב, לעתים קרוב מדי באופן מסוכן, בין החברות לזרועות הצבא הופך אותן למה שהן. כשמדובר בזיקה הדוקה כל כך בין חברה עסקית לבין אחד הצבאות העסוקים והמאותגרים בעולם, יש שפה משותפת ושותפות לתחושת הדחיפות - וכך נוצרת סביבה שמאפשרת את היצירתיות הדרושה לפיתוחים פורצי דרך שמאפילים גם על אלה של מעצמות-על.
לא מעט צבאות במערב שעוסקים בתכנון אסטרטגי של בניין הכוח שלהם משגרים לישראל את נציגיהם כדי לשמוע מפקדים בצה"ל מהעבר ומההווה ואת בכירי התעשיות הביטחוניות. לא פעם קרה שאלה היו אותם אנשים: זה שהיה בזרוע היבשה והגדיר צורך מבצעי בהול לפתרון טכנולוגי מסוים לאיום חדש שצץ הוא אותו אחד שכעבור כמה שנים, לבוש כבר על אזרחי, מנסה למכור את אותו פתרון לצבא זר בשמה של החברה המפתחת.
אותם נציגים באים לפה כי הם מבינים שיש סיכוי גבוה שמה שמאיים על ישראל היום הוא מה שיאיים עליהם בעוד עשור או שניים. זה קרה לגופי המודיעין והביטחון בארצות הברית ובמדינות באירופה אחרי מתקפות טרור רחבות היקף - אז הם באו בהמוניהם כדי ללמוד מאלה שמחמת הנסיבות הפכו לבעלי מיומנות יוצאת דופן בלחימה בטרור; זה קרה לאמריקאים שנלחמו בעיראק והתמכרו למיגוני הרכב של פלסן מקיבוץ סאסא; וזה קורה עכשיו ב"אפקט אוקראינה" כשאירופה מבועתת מהקפריזות של פוטין, רצה להתחמש ודוחפת כמעט מדי רבעון את התעשיות הישראליות לשבור שיאי ביצועים.
בשבוע שעבר שתי החברות הגדולות אלביט מערכות והתעשייה האווירית פרסמו את הדו"חות לרבעון השני, ושתיהן דיווחו על שיא בצבר ההזמנות: אלביט עם 16.1 מיליארד דולר ותע"א עם 16.4 מיליארד דולר. ברבעון השני מכירות תע"א עלו ב־9% לעומת הרבעון המקביל אשתקד והסתכמו בכ־1.26 מיליארד דולר. המכירות של אלביט עלו ברבעון השני ב־11.5% בהשוואה לרבעון המקביל והסתכמו בכ־1.45 מיליארד דולר. רפאל אמורה לדווח על תוצאותיה רק בסוף החודש, ואפשר להניח בזהירות שהמגמה תהיה דומה.
מי יישאר לפתח את החץ 8?
ב־2022 היצוא הביטחוני של ישראל הסתכם בכ־12.5 מיליארד דולר, שיא של כל הזמנים שכבר מבטא את הגאות במכירות בעקבות "אפקט אוקראינה". העסקה של התעשייה האווירית בגרמניה שווה כשליש מהסכום הפנטסטי הזה, כך שב־2023 היצוא הביטחוני ישבור שיא נוסף.
בזמן שהמלחמה באוקראינה נמשכת, וכל עוד חוסר הוודאות באשר להתפתחותה לא מתפוגג, יימשך גם מרוץ החימוש שיצרה. גם המתיחות וההסלמה בים סין הדרומי ורוחות המלחמה שמנשבות מול איראן מקפיצות ביקושים לנשק - והתעשיות הישראליות לא מתכוונות לפספס הזדמנויות.
עסקת החץ עם גרמניה יוצאת לדרך בזכות אישור אמריקאי שניתן לישראל בשל מעורבותו העמוקה של הממשל במימון הפיתוח של מערכות ההגנה האוויריות שלה.
ביום חמישי האחרון, שעות אחרי שהתקבל האישור האמריקאי שלו ייחלו, ראש מינהלת חומה במשרד הביטחון משה פתאל ומנכ"ל התעשייה האווירית בועז לוי כבר חלמו על הדבר הגדול הבא. מעבר לפינה עומדים אתגרי הפיתוח של טילי ההגנה העתידיים חץ 4 וחץ 5. הם נזהרו ממסירת פרטים על ביצועיהם המתוכננים ועל לוחות הזמנים שנקבעו במיזמים האלה, אך ברור שככל שהאיומים מתפתחים כך גם התגובה אליהם.
הבעיה היא שגם אם טילי החץ 4 והחץ 5 יצליחו כפי שהצליחו קודמיהם, מהלכיה של הממשלה עשויים לדחוף את ישראל בשנים הקרובות לכיוון של תיאוקרטיה משיחית. כשתקציבי הממשלה מעודדים בערות, ושריה קוראים תיגר על ההשכלה והליברליזם - לא בטוח שיהיה מי שיפתח כאן ביום מן הימים את החץ 8, ולא ברור מי יהיו המדינות שיסכימו לקנות אותו מאתנו.
