לא רק השקל: הנתונים שדחפו את ת"א לזכייה המפוקפקת בתואר העיר היקרה בעולם
לא רק השקל: הנתונים שדחפו את ת"א לזכייה המפוקפקת בתואר העיר היקרה בעולם
נסיבות נקודתיות כמו שקל חזק במיוחד שלחו את תל אביב לראשות טבלת הערים היקרות של “האקונומיסט”. עם זאת, אסור להתעלם מכך שהחיים בישראל יקרים וחייבים להמשיך ברפורמות להורדת מחירים
התחזקות השקל נתנה את הדחיפה האחרונה כדי להכתיר את תל אביב לעיר היקרה ביותר בעולם. אך הסיבות הבסיסיות לזכייה בתואר המפוקפק קיימות זה זמן רב.
1. מדד שמשפיע
לראות את “בניין האופרה" בעמוד הראשון של דו”ח של "האקונומיסט" - המגזין הכלכלי היוקרתי והחשוב בעולם - זה לא דבר של מה בכך, אלא שהפעם אין לצפות שראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי יקבל טלפונים מברכים מבכירי הפולטיקאים בירושלים.
תל אביב זוכה הפעם לעמוד בראש המדד השנתי של עלות המחיה (WCOL - Worldwide Cost of Living) של יחידת המחקר של המגזין, המבוסס על בחינת התפתחות המחירים של 200 מוצרים ושירותים, כמו מזון, ציוד ביתי ופריטי טיפוח אישי, שכר דירה, תחבורה, חשבונות חשמל ומים, בתי ספר פרטיים, עוזרת בית ופנאי - ב־173 ערים בעולם. הכתרתה של הבירה הכלכלית־תעשייתית־פיננסית־תרבותית של ישראל כ"עיר היקרה בעולם" לא צריכה להפתיע איש. כבר שנים שתל אביב מתקדמת לפסגה הזו. התל־אביבים שמשלמים את המחיר יכולים להעיד על כך.
הדירוג הזה אינו קוריוז. מנהלי כספים ומשאבי אנוש של חברות מכל העולם משתמשים בו לצורך קבלת החלטות עסקיות. אגב רצונם של שרי האוצר והטכנולוגיה "לפתור את בעיית כוח אדם בהייטק”, בכירים בחברות טכנולוגיה בעולם יחשבו פעמיים אם לשלוח עובד למקום כל כך יקר. יתרה מזו, גם תעשיית התיירות, שעוד לא התאוששה מהקורונה, חייבת להיות מוטרדת מהפרסום הזה - תיירים יחשבו פעמיים אם לטייל בעיר "הכי יקרה" בעולם.
2. עיוותי הדולר
ישנה סיבה "טכנית" שדחפה את תל אביב לראש הדירוג - התחזקות חסרת תקדים של השקל. חשוב להבין את המתודולוגיה של הדירוג: הסוקרים בודקים את המחיר פעמיים בשנה (מרץ וספטמבר) ומתרגמים את המחיר לדולר, כאשר נקדות ההשוואה היא העיר ניו יורק שמקבלת ניקוד 100. בסוף מרץ השנה נסחר הדולר סביב 3.3 שקלים, כאשר בספטמבר הוא כבר היה שווה 3.2 שקלים (ייסוף של כ־3%). המזל היה שלא בדקו את המחירים באוקטובר - אז הגיע הדולר אל מתחת ל־3.1 שקלים ואז תל אביב היה זוכה לניקוד היסטורי. הסיבות שהקפיצו את השקל ידועות: זינוק חד וחסר תקדים ביצוא השירותים (לרבות הייטק, המנוע העיקרי של המשק הישראלי), שתורגם לעודף בחשבון השירותים שצפוי לשבור שיא השנה - יותר מ־30 מיליארד דולר. העודף הזה הביא לזינוק חד וחסר תקדים בחשבון השוטף (חשבון מטבע חוץ של המשק) ויצר "שיטפון של דולרים", שהפיל את המטבע האמריקאי. בנוסף, מוסדות פיננסיים אמריקאיים התנפלו על מניות ישראליות וגרמו לעוד "מבול" של דולרים לנחות בחופי תל אביב.
מחברי הדו”ח מציינים את הייסוף ומציינים כי במונחים שקליים עליית המחיר הממוצעת היתה צנועה יותר, רק 1.6%, כשעליית המחירים הממוצעת ב־2021 עמדה על שיעור יותר מכפול: 3.5%. כלומר, ביחס לתל אביב, תל אביב התייקרה – אך לא באופן קיצוני כמו לעומת ערים אחרות בעולם.
3. הכל התייקר לכולם
ובכל זאת יש כאן סיפור גדול יותר מהסיפור הטכני. זה סיפור כואב שלפני עשור הוציא מאות אלפי ישראלים לרחובות העיר היקרה בעולם למחות על יוקר המחיה. כלכלני “האקונומיסט” מסבירים שיוקר המחיה בעיר חוצה קטגוריות וסקטורים. "תל אביב מדורגת בשליש העליון עבור כל עשר קטגוריות ההוצאה העיקריות שלנו", הם כותבים ומפרטים: "בהשוואה לערים אחרות, תל אביב היא מקום יקר במיוחד לקניית אלכוהול (מקום שני בעולם), תחבורה (גם מקום שני בדירוג), פריטי טיפוח אישי (מקום חמישי) ונופש ופנאי (מקום שישי)". הם מוסיפים כי "המחירים של כעשירית מהמוצרים והשירותים הנבדקים בעיר זינקו משמעותית, בהובלת סל הקניות, לרבות מצרכים. המחיר של מוצרי בית, המכוניות וגם הדלק עלה".
כלכלני המגזין מסבירים כי ב־2021 האינפלציה הרימה ראשה בעולם, אך בישראל (2.3%) היא נמוכה משמעותית מבארה"ב (6.2%), המדינות המפותחות (כבר מעל 5%) ואירופה (מתקרבת ל־5%). אפילו מהניתוח של מחיר ליטר בנזין – שאותו לוקחים כמעין "תקן" לבדיקת התייקרויות - עולה שישראל איננה חריגה.
4. בעיות מבניות ורגולציה
בישראל יש פער בין האינפלציה לבין יוקר המחיה. מה שהופך את תל אביב ואת ישראל כולה ליקרות הוא בעיות מבניות, פרי תוצר של מדיניות, או חוסר מדיניות, של הממשלה. ניקח לדוגמה את מחיר האלכוהול. לפי ה־OECD, המס המוטל על האלכוהול ב־100 ליטר בירה נע בין פחות מ־5 דולר במדינות כמו צ'כיה, גרמניה, וטורקיה ועד ליותר מ־20 דולר (פינלנד, אירלנד). אבל, המס הגבוה ביותר הוא בישראל: 66.01 דולר. ישנן גם סיבות נוספות, למשל השכירות הגבוהה (מחירי הדיור אינם נכללים במדד של “האקונומיסט”) שנובעת ממחוסר חמור בהיצע, בעיקר באזור המרכז, ומביקוש שמזנק בכל שנה, בעיקר לנוכח הריבוי הטבעי שהוא הגבוה ביותר ב־OECD. לפי נתוני הארגון, נכון ל־2019, עוד לפני הקורונה, ישראל דורגה במקום השני (אחרי ניו זילנד) בשיעור החמישון התחתון (המורכב משני העשירונים התחתונים) שנאלץ להוציא 40% או יותר מההכנסה הפנויה על שכירות בשוק הפרטי - 54.1% מהקבוצה.
בנוסף, ישנה הארנונה. מדובר במס ייחודי שעולה בכל שנה, מאחר שהוא צמוד הן לשכר במגזר הציבורי והן למדד מחירים לצרכן - ולפחות אחד מהם תמיד עולה. כל העלויות האלו מגולגלות על הצרכן בצורה כזו או אחרת. ישנן גם עלויות פחות מוחשיות, למשל כאשר הצרכן הישראלי, או התייר או העובד הזר, משלמים על חוסר היעילות של תשתיות, לרבות נמלים ותחבורה ציבורית. גם רגולציה עודפת והיעדר ליברליזציה (מכסים, מכסות ואיסור על יבוא) בשווקים מסוימים, כמו משק החלב והלול, מטילים עלויות עודפות – בין הגבוהות במערב לפי דו”ח החקלאות של ה־OECD, על המגזר העסקי. עלויות אלה כמובן מגולגלות על הצרכן. גם כשרות היא עלות עודפת שאיננה קיימת בשאר המדינות שבמחקר.
5. אין קיצורי דרך
אז מה עושים? גם במקרה הזה הדרך הקלה היא הקשה, והדרך הקצרה היא הארוכה. ראשית, מפתחים עוד "תל אביב". מדובר בעיר שרבים רוצים לחיות בה, ולכן השכירות הממוצעת בעיר גבוהה ב־45.5% מהממוצע הארצי (5,896 שקל לעומת 4,052 שקל בישראל). זו גם הסיבה שברמן או מלצר מוכנים לעבוד בישראל ב־40-30 שקל לשעה, אך אף אחד לא יעשה את העבודה הזו בפחות מ־60 שקל (נטו) בתל אביב, כפי שמסביר שי ברמן, יו''ר איגוד המסעדנים. הממשלה חייבת לפתח עוד מטרופולינים שיתחרו על לבם של האזרחים. אך חשוב מכל הוא לעשות רפורמות מבניות ארוכות טווח (כן, תמיד מסיימים במקום הזה). לכן הרפורמות בחקלאות, ביבוא תמרוקים, בכשרות, ברגולציה, בתשתיות - שרובן כבר נכללות בחוק התקציב וההסדרים הנוכחיים — הן המפתח להורדת יוקר המחיה ולכך שהפעם הבאה שהטיילת התל־אביבית תככב בעמוד הראשון של דו”ח בינלאומי, תהיה בגלל סיבה שמעוררת גאווה.
