את פירות העץ המורעל קשה לקבור: ניקיון האמצעים מול ההרשעה
את פירות העץ המורעל קשה לקבור: ניקיון האמצעים מול ההרשעה
כבר ידוע שהמשטרה לא תמיד פועלת לטובת הציבור או בהתאם לחוק, אבל הפעם - בבקשתה למשוך ראיה שהושגה שלא כדין תוך שימוש בסייבר התקפי - היא הודתה בזה
כדבר הזה לא היה - הפרקליטות ביקשה למשוך ראיה שהושגה שלא כדין לאחר שכבר הוגשה לבית המשפט. אפשר לשבח את הפרקליטות על האומץ שגילתה, אפשר לציין שעשתה את המצופה ממנה, ואפשר גם להניח שלקתה כבר מספיק בעקבות תחקיר הפגסוס, שהפך לסמל השימוש הלא חוקי בסייבר ההתקפי. מדובר בקו פרשת מים נוסף שיתווסף לתחנות פרי העץ המורעל. כאן הפרי הוצא מהסלסלה לאחר שכבר הוגש למאכל השופטים. התחנה הזו מתייצבת אל מול הלכות אחרות מהזמן האחרון, למשל בפרשת יועצי ראש הממשלה, שבה הפרי המורעל הוכשר להגשה בתוך סלסלת הראיות.
מדובר כאן בתיק רצח כפול, וזה מחזיר אותנו לשופטים שמאשרים צווים לכלי חקירה לא חוקיים כמו הפגסוס. שופטים סיפרו לי שהם מאשרים כמעט אוטומטית בתיקי פשע מאורגן ובתיקים של "שחקנים חוזרים", כלומר בעלי עבר פלילי, אך מקפידים יותר בתיקים של חשודים "נורמטיביים".
הוויכוח הוא בין שיח הזכויות לשיח הראיות, ויכוח שהתקיים כאן לאחרונה בין שופטי בית המשפט העליון יצחק עמית ודפנה ברק־ארז. לפי עמית, המיועד לרשת את אסתר חיות כנשיא העליון, אם שיטת ה"סניוריטי" לא תחוסל לפני כן, יש לסגת קצת מהסגידה לקדושת דרכי השגת הראיות כדי לא להגיע למצב שפושעים ישוחררו בגלל ראיות פסולות; ואילו ברק־ארז מדגישה את הקוטב השני, הקרוב יותר לדוקטרינת העץ המורעל. הוויכוח הזה הוא עקרוני יותר ממעשי, כי בתי המשפט בישראל אוהבים ומעדיפים את שיח ה״משקל״ על פני שיח ה״קבילות״. כלומר, את שיקול הדעת על פני כללי ברזל נוקשים. במילים אחרות - שופט ייטה לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, אלא אם כן התוצאה הברורה היא שרוצח כפול ישוחרר וילך הביתה. אם תרצו זה גם הוויכוח העמוק שמאחורי האקטיביזם מול הפורמליזם. המקרה הנוכחי מחזק את המסלול הפורמליסטי של העדפת ניקיון האמצעים על פני הרשעה בכל מחיר.
הסנטימנט הציבורי הנפוץ בישראל הוא בעד מתן כל הכוח הנחוץ למשטרה כדי שתגן עלינו מפני המנוולים והרשעים. חזקת ״תקינות המנהל״ תומכת בהנחה שהמשטרה היא לא רק לטובתנו אלא גם פועלת כחוק. תחקיר פגסוס עירער את שתי הנחות היסוד האלה ולכן ספג ביקורת עזה מכל עבר. בהדרגה, התברר שנחוץ איזון מחודש בין הכוח המשטרתי לבין הפעלתו כחוק. התחקיר נכנס כטריז אל תוך הסינרגיה המקובלת שבין המשטרה לפרקליטות לבתי המשפט, שמגלגלים ראיות פסולות כבר משלב החקירה דרך בניית התיק הפלילי ועד לפסק הדין המרשיע. פסילת ראיה מגדילה את הסיכוי שנאשם ילך הביתה, ומקטינה את הסיכוי שחף מפשע יורשע. זו התוצאה הרצויה במדינה ששיח זכויות האדם בה הוא אמיתי ולא מס שפתיים מתיפייף.
ותיתכן תוצאת נוספת. שהראיה הפסולה תהדהד עדיין בתודעת השופטים, ואם תשתלב במארג הראייתי הנחוץ לבירור האמת, אף אחד לא ימנע ממנה לתמוך, אפילו מקברה, בתוצאה הנכונה.
