איך ניתן להגביר את שיתופי הפעולה בין האקדמיה לקטר הצמיחה של המשק?
איך ניתן להגביר את שיתופי הפעולה בין האקדמיה לקטר הצמיחה של המשק?
הפקת רווחים ממחקרי האקדמיה עוברת דרך שיתוף פעולה עם תעשיית ההייטק אך תנאי התשלום שדורשות האוניברסיטאות מכבידים על חברות ההייטק צעירות. נדרשת רביזיה במודל הכלכלי של הסכמי הרישיון בין הצדדים באופן שייצר לחברות הצעירות תמריצים להצלחה אך לא יכביד עליהן במימון פעילויות הפיתוח
ההייטק הוא מהישגיה המופלאים ומעוררי ההשראה של ישראל. אולם האתגרים האדירים עימו הוא מתמודד עתה, מחייבים נקיטה ביוזמות שיחזקו את ההייטק ויאפשרו לו להתרומם. מלבד יוזמות ממשלתיות כמו תוכניות רשות החדשנות, ראוי לבחון כיצד ניתן לחזק את ההייטק על בסיס משאבים מקומיים קיימים.
שיתוף פעולה מדהים קשור בתוצרי המחקר של האקדמיה. תוצרי המחקר הם פורצי דרך, אך הדרך להפיק מהם רווחים עוברת דרך חברות ההייטק, אשר מבצעות את פעילות הפיתוח הנדרשת כדי להציע על בסיסם מוצרים. כחלק מהמאמצים לסייע להייטק וכך גם לאפשר לאקדמיה להפיק רווחים מפעילותה, ראוי לבחון כיצד ניתן להגביר את השימוש בתוצרי מחקר כבסיס לטכנולוגיה מתקדמת של חברות.
כשאוניברסיטאות מספקות לחברות הזנק רישיונות שימוש בתוצרי מחקר, הן עושות זאת בתמורה להקצאת מניות באותן חברות (אשר עם הקמתן הן בעלות שווי נמוך) והתחייבות לתשלום תמלוגים ממכירות עתידיות של המוצרים שיפותחו על ידיהן. בדומה לקרנות הון סיכון המספקות לחברות ההזנק מימון במסגרת הסכמי השקעה, גם האוניברסיטאות פועלות הלכה למעשה כמשקיעות. קופת המזומנים של הסטארטאפים דלה, והן קרנות הון הסיכון והן האוניברסיטאות יראו רווח משמעותי מפעילותן רק במקרה של הצלחה של חברות ההזנק, המושגת במקרים מעטים בלבד.
אחרי עבודה אינטנסיבית מול חברות המסחור של אוניברסיטאות ישראליות וזרות, ניתן לזהות, על אף הדמיון במודל הכלכלי, גם שוני מהותי בין התנהלות קרנות הון סיכון לזו של האוניברסיטאות המקומיות. קרנות הון סיכון משקיעות במספר קטן של חברות משום שההשקעה בהן כרוכה בסיכון גדול. היקף הפעילות הקטן מאפשר לקרנות לבחון היטב את היזמים העומדים בראשן, את התוכניות העסקיות וההיתכנות לממשן, ולבחור מתוכן רק את החברות שנראות כבעלות סיכויי הצלחה גבוהים במיוחד. לאחר ביצוע ההשקעה, רבות מהקרנות, אשר בראשן עומדים לרוב יזמים מצליחים, ממשיכות ללוות את הסטארטאפים ולסייע להם כמיטב יכולתן.
בניגוד לאופי הפעילות המצומצם יחסית של הקרנות, האוניברסיטאות שואפות למצות את הפוטנציאל המסחרי הטמון בכל תוצרי המחקר ולהעניק רישיונות במספר רב ככל שניתן של תוצרים. הסכמי הרישיון הרבים, כמו גם כמות תוצרי המחקר הרבים עוד יותר, לא מאפשר לאוניברסיטאות לבחון את החברות ואת היזמים המובילים אותן בקפידה, כפי שעושות הקרנות. משכך, הן מודעות לכך ששיעור ההצלחה של חברות ההזנק שיקבלו מהן רישיון עלול להיות קטן בהרבה מזה של החברות בהן משקיעות הקרנות. במצב דברים זה, האוניברסיטאות מבקשות להבטיח תמורה גם מהחברות שלא יצליחו, קרי מאלה שלא ישלימו את תוכניות הפיתוח ולא יזכו להכנסות גדולות ממכירת מוצרים (אשר בתורם היו אמורים להניב לאוניברסיטאות הכנסות מתמלוגים). האוניברסיטאות מבטיחות את התמורה באמצעות דרישה לתשלום מקדמות שונות, אפילו לפני שלחברות יש הכנסות ממכירות. במצב דברים זה, המקדמות משולמות מתוך כספי המשקיעים, שנועדו למימון פעילות הפיתוח של החברות. על אף שלא מדובר בסכומים משמעותיים מבחינת האוניברסיטאות (במיוחד לעומת ההכנסות המתקבלות מתמלוגים או מכירת המניות של חברות המגיעות לאקזיט), תשלום המקדמות מכביד מאוד על החברות הצעירות, דווקא בשלבים בהם הן מתקשות לממן את פעילות הפיתוח. למעשה, בניגוד לקרנות המנסות ככל יכולתן לסייע לחברות שקיבלו מהן מימון, האוניברסיטאות מכבידות על החברות להן הן העניקו רישיונות בתוצרים.
אין ציפייה שהאוניברסיטאות יממנו פעילות של חברות כושלות. ברור גם שהן צריכות לשאוף להגדלת הכנסותיהן ותקציביהן. אולם נדרשת רביזיה במודל הכלכלי של הסכמי הרישיון באופן שייצר לחברות הצעירות תמריצים להצלחה אך לא יכביד עליהן במימון פעילויות הפיתוח. אחרי הכל, הכנסות האוניברסיטאות מהסכמי רישיון יגדלו באופן משמעותי אם יותר חברות שמקבלות מהן רישיון ישלימו את הליכי הפיתוח וייהנו ממכירות משמעותיות או ישלימו אקזיט. המשמעות של כשלון החברות הוא הפסד מזוקק לכל הגורמים המעורבים, הן של האוניברסיטאות והחברות, והן של תעשיית ההייטק והחברה הישראלית בכללותה.
d&b – לדעת להחליט
