למה לי פוליטיקה עכשיו
למה לי פוליטיקה עכשיו
על השביתה ברשויות המקומיות, השביתה במעונות לפעוטים, ומה שביניהן
"האוצר שוקל בקשת צו מניעה נגד השביתה ברשויות המקומיות"; השלטון המקומי: השביתה תמשך מחר אך הלימודים יתקיימו כרגיל"; "180 מעונות לפעוטות עם מוגבלויות יישבתו מיום רביעי במחאה על מחסור בתקציב"; "התאחדות התעשיינים והקבלנים עתרו לבג"ץ נגד השביתה: 'פוגעים בעסקים ובאזרחים"
אלה הן רק חלק מהכותרות המופיעות בעמודים הראשיים של אמצעי התקשורת בימים האחרונים, ולא בפעם הראשונה בתקופה האחרונה, ביחס לשימוש באמצעי של "שביתה" כנגד החלטות הממשלה. האם זה מותר בכלל? מה משמעות המילה "שביתה" בהקשר זה? ולאיזו ערכאה מתאים להגיש בקשה לצו מניעה?
דיני השביתות התפתחו בישראל הן בבתי המשפט הכלליים והן בבתי הדין לעבודה, אבל מאז 1969, עת הוקם בית הדין לעבודה, רוב ההליכים המשפטיים בעניין מתנהלים בבית הדין לעבודה, על שתי ערכאותיו (בית דין אזורי ובית דין ארצי) שכן המדובר בערכאה שיפוטית שנחשבת בעלת מומחיות בתחום. יחד עם זאת, היו מקרים בהם הליך משפטי נגד שביתה הגיע ישירות לבית המשפט העליון, כפי שעשתה התאחדות התעשיינים והקבלנים בעניינו. כך, למשל, כאשר אזרח מודאג, או תלמידה מודאגת, עתרו נגד שביתת הרופאים, או שביתת המורים – בהתאמה – שנמשכו ימים רבים וכאשר נראה היה שאין פתרון באופק. כמובן, לא תמיד מתקיים דיון דווקא בערכאה אליה מוגש ההליך ולא פעם החזיר בית המשפט העליון את "הכדור" לבתי הדין לעבודה, בעלי המומחיות כאמור. כך גם, לעיתים, הגיע הליך לבית המשפט העליון רק לאחר פסיקת בית הדין לעבודה, כאשר מי מהצדדים סבר שפסק הדין של בית הדין הארצי שגוי הוא.
חשוב לזכור, שהמונח "שביתה" בעברית מחזיק בתוכו גם אפשרות לשביתה של עובדים, המוכרת יותר ואשר בעניינה נוצרו רוב הדינים בחוק ובפסיקה, וגם ביחס לשביתה של ציבורים אחרים, כגון "שביתת הורים", "שביתת תלמידים", "שביתת צרכנים", "שביתת סטודנטים" וכדומה. וכמו שהביטוי מאפשר התייחסות גם לשביתות שאינן של עובדים, כך גם המעשה עצמו – אכן, בחלק מהמקרים דנו בתי המשפט ובתי הדין גם בשביתות שלא נוצרו בכור ההיתוך של ארגון עובדים או ועד עובדים. כמובן, כאשר שביתה מוגשת "לפי הספר" באישור של ארגון העובדים היציג, עם סכסוך עבודה וכדומה, היא חשופה פחות לביקורת שיפוטית, ואולם גם שביתה שאינה "לפי הספר" עשויה לזכות להגנות מסוימות, לפי העניין ומתוך הנחה שכל מקרה נבחן לגופו.
בית המשפט העליון ובתי הדין לעבודה פתחו את דיני השביתות ואפשרו גם, במקרים מסוימים, "שביתה מעין-פוליטית" או "שביתה מעורבת" או "שביתה דו-תכליתית" וזאת גם במקרים בהם הצעדים של השובתים כוונו כנגד הריבון, הממשלה או שר בקרבה, ועל פי אמות מידה אובייקטיביות שפותחו בפסיקה. הטענה של השובתים, שהתקבלה, שגם אם הריבון, הממשלה או שר כלשהו, הוא הגורם העיקרי שנגדו שובתים, כגון בשביתה של עובדי הרכבת נגד החלטת שר התחבורה, הרי ככל שיש השלכה או השפעה על העובדים – יש הצדקה לצאת לשביתה, וזאת – לאו דווקא במסגרת צרה של "שביתת סולידריות" או "שביתת הזדהות" (שחייבת להיות קצרת מועד) או "שביתה וירטואלית" (בה העובדים ממשיכים לעבוד אבל הכסף לא מועבר לקופה הרלוונטית) – אלא גם בהיקפים רחבים הרבה יותר.
כך, למשל, הותר למורים לשבות כנגד "הרפורמה" במערכת החינוך; הותר לעובדי הרכבת לשבות כנגד החלטת שר התחבורה בעניין הפרטת חלק ממערך האחזקה ברכבת; הותר לרופאים לשבות כנגד מספר המיטות בבתי החולים; והותר להסתדרות בכלל – בשביתה כללית במשק – לשבות כנגד החלטות מדיניות בעניין הפנסיה, שינויים מבניים במשק, עובדי הקבלן במשק, וכדומה.
ההתפתחות הזו בפסיקה היא רצויה וראויה, וימים יגידו – כמובן – כיצד יראו בית המשפט העליון ובית הדין הארצי את השביתה שהוכרזה ברשויות המקומיות.
* ד"ר מורן סבוראי, עו"ד היא בעלת משרד בוטיק לדיני עבודה, מייצגת ועדים ואיגודים וכותבת הספרים "ספר ועדי עובדים" ו"משפט העבודה הקיבוצי"
d&b – לדעת להחליט
