ניתוחממשלת השינוי פספסה עכשיו הזדמנות לצמצם פערים שהתרחבו בעידן הקורונה
ניתוח
ממשלת השינוי פספסה עכשיו הזדמנות לצמצם פערים שהתרחבו בעידן הקורונה
תקציב המדינה עשיר ברפורמות מבניות, אך בניגוד למדיניות של הממשל האמריקאי הוא נעדר התייחסות לצמצום הפערים במיוחד בקרב הישראלים העובדים. אין בו מס עושר וגם לא מס ירושה. אף שישראל מפגרת מאוד בכל מדדי אי־השוויון המובילים
חשיפת התוכנית הכלכלית לשנים 2022-2021 - הכוללת את חוק תקציב המדינה לרבות ההתאמות ואת חוק ההסדרים - מאפשרת להשלים את התמונה המלאה ושמה "האסטרטגיה המאקרו־כלכלית ארוכת הטווח של ממשלת ישראל לשנים הבאות". אז מה "השינוי" שמציעה "ממשלת השינוי" בתחום הכלכלי־חברתי? כמו תמיד, אפשר להתרכז בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה.
1. חצי הכוס הריקה מורכבת בעיקר מהחלל העצום שהותיר פרק המסים של התוכנית הכלכלית לשנתיים הבאות. פרק המסים תמיד מיועד לשני מטרות עיקריות. הראשונה, היא לסגור את הפער הקבוע בין הוצאות הממשלה להכנסות הממשלה. כלומר, לסגור את הגירעון המבני. ערב הקורונה, הגירעון המבני של ישראל ב־2019 היה כ־4% תמ"ג, מקום שלישי אחרי ארה"ב של דונלד טראמפ והונגריה של ויקטור אורבן, במדינות ה־OECD.
אך יש לפרק המסים חשיבות נוספת, שמקבלת משנה תוקף דווקא אחרי הקורונה: תפקיד כמחולל שוויון - או מצמצם אי־שוויון - בין האזרחים השונים, במיוחד בקרב הישראלים העובדים. מדוע הסוגיה הפכה לכל כך דרמטית וקריטית? יש לכך כמה וכמה סיבות: הראשונה, כי הקורונה הרחיבה את הפערים הבלתי נסבלים ממילא לרמות שיא.
התופעה הזו אינה רק ישראלית אלא בינלאומית. זו גם הסיבה כי דו"חות ותחזיות הן של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והן של ה־OECD, כמו גם באקדמיה ובעיתונות הכלכלית, מדגישים בכותרות הראשיות את סוגיית אי־השוויון, לרבות בכל הקשור להתאוששות מהמשבר. כעת, כולם מדברים על התאוששות כלכלית בצורה של K - כולם ירדו בהתחלה אך לאחר מכן יש כאלו שעולים ויש כאלו שחוזרים לרדת.
2. הסיבה השנייה היא כי במעצמה הגדולה בעולם נבחר נשיא שהניף על דגלו שינוי עמוק, יסודי ומהותי במערכת המס כדי לצמצם את אי־השוויון, במדינה שהיא היום בין השיאניות של אי־השוויון במערב - אחרי צ'ילה ומקסיקו - ושיאנית העוני אחרי קוסטה ריקה שנכנסה לארגון ה־OECD לפני חודשים מספר. הנשיא ג'ו ביידן מקדם בימים אלו העלאת מס חברות מ־21% לרמה של 28%, אחרי שכבר קידם מס חברות מינימלי בינלאומי של 15%. ישנן מדינות כמו אירלנד שמעניקות לחברות אמריקאיות פטור מלא ממס, וגם מדינות כמו ישראל שמעניקו הנחות עצומות. יתרה מזו, ביידן מתכנן להעלות את שיעור מס יסף ל־39.6% לאמריקאים העשירים ביותר, לעומת 37% כיום, להכפיל כמעט את שיעור המס על רווחי הון ארוכי טווח לבעלי הכנסה שנתית של יותר ממיליון דולר בשנה, והעלאת מסי ירושה. כמו כן, בתוכנית ביידן ישנה גם העלאת מס על רווחי הון ל־43.4% לעומת 23.8% כעת.
3. אלא שממשלת השינוי עוד לא התחילה לחשוב על זה וזאת מכמה סיבות. הראשונה, במהלך 12 השנים האחרונות שלט בישראל אדם שהשריש עקרון שגוי, מוטעה, מוטה ומסוכן: העלאת מסים זה דבר רע - תמיד. זה לא מנע ממנו כמובן להזניק את ההוצאה הממשלתית. אך אמונות - בעיקר אמונות תפלות - הן קשות לשינוי. ולראייה: כל המנהיגים, למעט ניצן הורוביץ, הבטיחו כי הם לא יעלו מסים, כאילו מדובר על ביצוע פשע נגד האנושות. זה לא מנע מכולם לדבר על הזנקת ההוצאה הממשלתית. ולראיה, לפי נתונים של ה־IMF, למרות שיש תמיכה רחבה במערב להעלות את המיסוי על העשירים ביותר, ישראל היא מבין המדינות הבודדות שחושבת אחרת.
4. ישראל בפיגור קשה: בזמן שבארה"ב מתחילים לצמצם פערים, בישראל עוד לא התחילו לדבר על זה. בהחלט היה מקום להתחיל לדבר על דיווח הכנסות כללי, דבר שכבר קיים מזה שנים באה"ב, כדי להתחיל להבין איפה אנחנו עומדים. רק דיווח שכזה, שעם כל הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו אינו דבר מורכב או בלתי אפשרי כפי שהיה לפני עשור או שניים, מאפשר להתחיל לחשוב על הטלת מס ירושה ומס מתנות. וזאת על פי המלצה חד־משמעית של ארגון ה־OECD מחודש מאי האחרון. רק ב־12 מדינות מערביות אין מס שכזה, כאשר ב־24 מדינות ישנו מס כזה.
ואם לא היה זמן או אפשרות להיערך לשינויים מרחיקי לכת כאלו, היה מקום, כמו שנעשה בארה"ב, לחשוב על האפשרות להעלות מס על רווחי הון ארוכי טווח שכן רווחי הון הם מחוללי אי־שוויון מרכזי.
5. ישראל מפגרת באופן קיצוני בכל הקשור למסי נכסים (מס עושר) וזו אחת מהמדינות הבודדות במערב שאין אפילו סקר נכסים, לעומת סקר הכנסות והוצאות שהלמ"ס עורכת. סקר כזה הוא קריטי שכן לפי נתונים עדכניים של ה־IMF, העשירון העליון מחזיק בממוצע יותר ממחצית מהנכסים של כל מדינה מערבית (כ־51%) אך רק מרוויח רבע (25.1%) מהכנסות המשק באותה שנה. הפער הקיצוני ביותר, נרשם דווקא בארה"ב של ביידן, שם העשירון העליון מחזיק 79.5%(!) מסך הנכסים של האמריקאים, אך משקלו בהכנסות 30%. מהאתגרים האלו, ממשלת השינוי ברחה - ולא תביא את השינוי. רק נותר לקוות שלא נצטרך להמתין עוד 12 שנה נוספות כדי לראות אותו מגיע, את השינוי.
6. הבטחנו לגעת גם בחצי המלא של הכוס. הממשלה הצליחה לעשות דבר, שעד לפני כמה שנים נראה טריביאלי אך הפך לסוג של הישג: לגבש תקציב מדינה. מדובר בתקציב מדינה עם סדר עדיפויות שכולל בתוכו קיצוצים וצעדים לא סימפטים שפוגעים ממש בקבוצות לחץ ומוקדי כוח שצפויים להילחם בתוך ועדת הכספים עם כל התותחים ומפעילים לחצים אדירים על כל המעורבים במלאכה. הממשלה גם קבעה תקרות גירעון ומתווה חוב יורד. פרק הרפורמות המבניות מזכיר את תור הזהב של בנק ישראל ומשרד האוצר: הראשון היה מבצע מחקר ומפנה זרקור לסוגיות מרכזיות בהן המשק הישראלי נכשל; השני גיבש צעדים אופרטיבית לשינוי (רפורמות).
אין עוררין על כך כי אם הממשלה, בסוף הדרך, תצליח לבצע ולהציא אל הפועל חלק מהרפורמות המוצעות, המשק הישראלי יכול לקפוץ קפיצת מדרגה לא מבוטלת ואפילו - יש הטוענים - משמעותית.
7. לפי פרסום שנתי של ה־OECD, הבוחן את השפעות של רפורמות מבניות כל שנה על גידול התוצר לנפש - מעין פרמטר פרוקסי לרמת החיים של האזרח - ישראל היא המדינה המערבית עם הפוטנציאל הגבוה ביותר להעלות את אותו שיעור צמיחה בעוצמה הגבוהה ביותר מבין כל מדינות המערב. ויש נקודה נוספת וחשובה שצוינה על ידי ראש הממשלה נפתלי בנט: התקציב הזה לא משרת אף מגזר. בתקופת נתניהו היה ניכר כי הוא היטיב ביתר שאת עם המגזר החרדי שקיבל וקיבל, כאשר בד בבד נתן פחות. זו נקודה חשובה כי הרבה יותר קל לגייס את הציבור כאשר הוא חש שהממשל הגון כלפיו.
