משפט שדהמשל האטד: מי ראוי לשמש מנכ"ל במשרד ממשלתי?
משפט שדה
משל האטד: מי ראוי לשמש מנכ"ל במשרד ממשלתי?
ניסיונות מינוי המנכ"לים של מירי רגב ואופיר אקוניס אמנם כשלו, אבל הם מלמדים על הנזקים שייגרמו לשירות הציבורי כשמקורבים יוכלו להתמנות בלי פיקוח. כי בשביל מה לנו השלטון, אם לא כדי לחלק ג'ובים?
התנ"ך מספק לנו את משל יותם, או משל האטד, שמשלב משילות עם סבירות. שתי קטגוריות שמעסיקות במיוחד את הממשלה החדשה - הגברת המשילות וחיסול הסבירות. הסיפור הוא על מי ראוי למשול, ומי לא סביר שיעשה זאת. העצים פונים לעצי הפרי הראויים - הזית, התאנה והגפן - בבקשה שימשלו עליהם. השלושה מסרבים ומי שמסכים הוא האטד, שיח קוצני חסר תועלת וכישורים. האם האטדים לדורותיהם הם תחליפים שמשפרים את המשילות? האם מינוי האטד לוקה בחוסר סבירות קיצוני?
1. כרתו את עץ הפרי
בין הטוב, הסביר והלא סביר, רגב בחרה בגרוע ביותר
במינויים למנכ"לים במשרדי הממשלה, פנו השרים כבר בהתחלה לאטדים. במשרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה כיהנה ד"ר הילה חדד־חמלניק, עץ פרי ראוי לכל הדעות - מהנדסת חלל ואווירונאוטיקה מהטכניון שכיהנה בעבר בשירות הציבורי בתפקידים חשובים. והנה, השר הנכנס אופיר אקוניס, במקום לברך על הנכס שכבר נמצא במשרדו, החליט לסלקה לטובת אוסנת מארק, סוג של אטד ביחס לחדד־חמלניק. במשרד התחבורה החליטה השר מירי רגב למנות אטד־על־מלא - את עסקן הליכוד והליכודיאדה משה בן זקן. בין האטדים יש דמיון, אבל גם הבדלים. הם גרועים יותר מהראוי, אבל עלולים להיבדל במדרג הסבירות. יש שיהיו גרועים אבל מצויים בתוך המתחם ויש שייפסלו כלוקים בחוסר סבירות קיצוני.
האב המיתולוגי של הזן הזה הוא אינקיטאטוס, סוסו של קליגולה קיסר רומי. קליגולה הבטיח למנות את סוסו האהוב לקונסול. ולמה? בגלל שהוא אהב מאוד את הסוס ובעיקר בגלל הבוז העמוק שהוא רחש למוסדות הפוליטיים של רומי. עילת הסבירות נועדה לסלק את הפיקוח המשפטי שימנע את מינוי הסוסים האלה. שימנע מינויים הזויים שמסוגלים להזיק אפילו יותר מהסוס.
והנה באופן מפתיע שני המינויים האלה התפוגגו כמעט מעצמם. מארק התנדבה לסגת, לצערו של אקוניס, ורגב שינמכה את בן זקן למ"מ המשנה למנכ״ל כדי שיצבור את הניסיון שיכשיר אותו לאטד סביר. רגב, כמו רגב, לא החמיצה את הדרך לצאת בכבוד, מבחינתה, מהאירוע. "לא אתן לבג״ץ את התענוג להעביר עלי ביקורת", אמרה. בהכירי את שופטי בג״ץ, אין ספק שלהעביר ביקורת על רגב הוא אחד מפסגות העונג שלהם. אבל רגב לא תוותר על זכותה למנות את הגרוע יותר, והיא תגשים אותה, כי עוד מעט לא יהיו לא סבירות ולא בג״ץ.
כאשר רגב מתעקשת להפריט את השירות הציבורי לג'ובים מפלגתיים, היא ממשיכה את המנטרה הידועה שלה מימי הקרב על התאגיד: "בשביל מה לנו התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו". ועכשיו, "בשביל מה לנו השלטון אם אנחנו לא יכולים לחלק ג'ובים לאנשינו". נכון, תמיד אפשר להיזכר בנשיא ג'ון קנדי שמינה את אחיו בובי לשר המשפטים. אבל, בהינתן ההבדלים בין בן זקן לבובי קנדי (שנחשב למוכשר אפילו יותר מאחיו הנשיא), מותר להתעלם מהדוגמה הזו.
2. מהדקים קשרים
נבחרת הדירקטורים חוזרת לשרת את צורכי המפלגה
ביטול נבחרת הדירקטורים, שמופיע בקווי היסוד של הממשלה, ממשיך את הקו הזה ומנציח את ניצחון שר הסייבר לשעבר דודי אמסלם בקרב שקידש על המשנה ליועץ המשפטי לשעבר דינה זילבר. אמסלם ראה את הנבחרת כחממת צפונבונים של יאיר לפיד, שר האוצר שהגה אותה. ועכשיו הנבחרת תוחזר לבעליה, העם, והדירקטורים בחברות הממשלתיות ימונו בידי השרים לפי קשריהם ולא לפי כישוריהם. לפי הצרכים שיוכתבו בין השרים לבין מרכז המפלגה, ולא לפי הצרכים העסקיים־כלכליים שמוכתבים בידי עקרונות הממשל התאגידי.
שר המשפטים יריב לוין, מונה את המשילות כאחת התכליות המרכזיות של הרפורמה שלו. הבעיה היא שמשילות היא לא רק סיסמה שנועדה לסמן מי בעל הבית, צריך גם לתרגם אותה לעבודתה השוטפת של הממשלה. מה תועיל משילות שמבוססת על דרג מקצועי ירוד שמורכב ממקורבים פוליטיים נטולי כישורים? משילות תצלח רק אם יופקדו עליה מקצוענים. אני מניח שאת הרופא שלה רגב לא בוחרת על סמך השתייכותו הפוליטית ובנתיבי התחבורה שעליהם היא מופקדת נוסעים כולם ולא רק בוחריה. לכן, גם אם מנכ״ל זו משרת אמון, אין מניעה לבחור את הטובים ביותר.
