בלעדיתלמידי ישראל בצמרת העולמית: 12 שעות מול מסכים
בלעדי
תלמידי ישראל בצמרת העולמית: 12 שעות מול מסכים
מחקרים חדשים מותחים ביקורת נוקבת על תפקוד מערכת החינוך בסגרי הקורונה: תלמידים השתעבדו למסכים, איכות ההחלטות של מורים נפגעה קשות בשל היעדר נתונים, הופרו זכויות חוקתיות של תלמידים, החרדים ויתרו על מעט לימודי הליבה
מספר השעות ביום שתלמידי חטיבות הביניים ישבו בימי הלמידה מרחוק מול מסכים הגיע ל־13-10. זה יותר ממה שהיה בישראל לפני הקורונה ויותר ממה שהתגלה במחקרים אחרים בעולם בעקבות הקורונה. כך עולה ממחקר שערכו ד"ר נעמה גרשי ובר שוצמן מהאוניברסיטה העברית עבור משרד החינוך.
המחקר הוא אחד מ־42 מאמרים שהזמין המדען הראשי של משרד החינוך על מערכת החינוך במשבר הקורונה, והועלו לאחרונה לרשת. כן הועלו 5 דו"חות של צוותי עבודה שהפעיל המדען הראשי. בין היתר דו"ח של צוות חוקרים שהפעיל המדען הראשי עצמו, בראשות פרופ' הללי פינסון מאוניברסיטת בן־גוריון, קובע שהפערים הגדולים בנגישות ללמידה מרחוק והנשירה בעקבותיה הפרו זכויות חוקתיות בסיסיות של תלמידים.
מחקרים נוספים קבעו שחלה ירידה גדולה באיכות החלטות המורים בשעת הלמידה מרחוק בשל מחסור במידע ונתונים, וכן שהמוסדות החרדיים לבנים ויתרו בלמידה מרחוק על מעט לימודי הליבה הקיימים. המחקרים מתייחסים בדרך כלל לתקופת כהונתם של שרי החינוך לשעבר רפי פרץ ויואב גלנט, שבהן היו שלושת הסגרים וכן רוב הלמידה מרחוק.
החוקרים גרשי ושוצמן בדקו את השימוש במסכים בקרב תלמידים יהודים בישראל בתקופת הקורונה. על פי מחקרים, שימוש מוגבר במסכים מפחית את טווח הקשב של ילדים, גורם להתנהגות כפייתיות והתמכרות ולתפקוד לימודי וחברתי לקוי. המחקר נערך במרץ 2021, כלומר ביציאה מהסגר השלישי, והשתתפו בו 370 משפחות. הוא עסק בכיתות ה'-ט', כלומר הכיתות שלמדו מרחוק זמן רב במיוחד. המחקר כולל את כל המסכים: טלוויזיה, מחשבים, טלפונים חכמים ומשחקי וידיאו.
על פי דיווחי ההורים, זמן המסך היומי של תלמידי כיתות ו'-ט' (ללא תלמידי ה') נע בין 11.7 שעות (כיתות ו') ל־12.6 שעות (כיתות ז') והזמן הממוצע היה 11.6 שעות. על פי דיווחי התלמידים, זמן המסך של תלמידי ו'־ט' מעט נמוך יותר ונע בין 10.3 שעות לתלמידי כיתות ו' ל־11.9 שעות לתלמידי ט'. על פי ההורים, תלמידי כיתות ה' היו 10.8 שעות ביום מול מסכים ועל פי התלמידים, רק 8.7 שעות. מתוך סך השעות המדהים הזה רק 2 עד 3.3 שעות הוקדשו ללימודים ומשימות לימודיות. 9.4 שעות בממוצע, לפי דיווחים ההורים, ו־8.3 שעות, לפי התלמידים, הוקדשו למשימות פנאי וחברה.
שיא השעות שייך לתלמידי כיתות ז' על פי דיווחי ההורים, 12.6 שעות ביום. מתוך הזמן הזה 2.7 שעות מוקדשות לצפייה בסרטים, סדרות וסרטונים, 2.2 שעות למשחקים, 1.9 שעות לשיחות וידיאו ו־2.1 שעות לרשתות חברתיות. זמן השימוש ורמות ההתמכרות גברו ככל שעלה גיל הילדים. גרשי אומרת שמחקרים על מדינות אחרות בעולם מעלים שזמן השימוש במסכים בקורונה הוא 6 עד 7 שעות ביום, לא כולל לימודים, כלומר הרבה פחות מבישראל. עוד עולה מהמחקרים שזמן השימוש בעולם לפני הקורונה היה 4 שעות והוא עלה ב־50%.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שמסכים הפכו חלק מאורח החיים של הילדים, מהדרך שבה הם לומדים וגם מקיימים קשרים חברתיים. על רקע זה מדגישה גרשי שלא כל שימוש נרחב במסכים מעיד על התמכרות.
משרד החינוך הפר את הזכות לחינוך
המדען הראשי הפעיל בתקופת הקורונה חמישה צוותי מומחים, שבחנו את האתגרים שמציבה הלמידה מרחוק בפני מערכת החינוך. גם הדו"חות המסכמים של הצוותים האלה הועלו לאתר, אחד מהם הוא הדו"ח של קבוצת העבודה שעסקה בהרחבת הפערים החברתיים בשל הלמידה מרחוק בראשות פרופ' פינסון מהמחלקה לחינוך של אוניברסיטת בן־גוריון.
החוקרים: “בקרב הלומדים באופן מקוון ישנה נשירה גלויה וסמויה מאוכלוסיות מוחלשות. חובת המדינה לספק לימוד חובה ולאוכפו. ניטור השתתפות במהלך הלמידה המקוונת חייב להיות מוסדר”
לדברי החוקרים, "אחד האתגרים המרכזיים של הלמידה המקוונת בכלל, ובוודאי המעבר החד בזמן משבר הקורונה, הינו נשירה גלויה וסמויה של תלמידים ותלמידות מאוכלוסיות מוחלשות. בזמן הסגר, וכיום בקרב הלומדים באופן מקוון, ישנם תלמידים רבים שהם 'נוכחים נפקדים'. על מנת להבטיח את מימוש הזכות לחינוך, אך בעיקר את חובת המדינה לספק לימוד חובה ולאוכפו, ניטור ההשתתפות במהלך הלמידה המקוונת חייב להיות מוסדר כמסגרת מדיניות ארצית".
בפועל, מדיניות משרד החינוך היתה לא לאסוף מידע על הנשירה. החוקרים יוצאים בביקורת קשה על מדיניות זו: "הנשירה, לפי מיטב הבנתנו, לא נוטרה עד עתה על ידי משרד החינוך, והיא עלולה לעלות לכדי הפרת חובתו של המשרד כלפי התלמידים כפי שזו באה לידי ביטוי בחוק לימוד חובה".
הדו"ח סוקר את הפערים החברתיים הקשים שהיו במערכת החינוך עוד לפני המשבר, שבישראל הם הרחבים בין המדינות המפותחות. החוקרים מציינים ש"משבר הקורונה והמעבר ללמידה מקוונת שלווה פעמים רבות בהיעדר פיקוח על נשירה, חלקית או מלאה, סמויה או גלויה של תלמידים, מציבים אתגר לא רק בהקשר של הרחבת הפערים החברתיים, אלא גם אתגר משפטי. מדיניות המפריטה את חובת הלימוד לידי בחירתו האינדיבידואלית של ההורה, או גרוע מכך, ליד המקרה, אינה עולה בקנה אחד עם חובתה של המדינה והיא עלולה להימצא מפירה את הוראת החוק בעניין חובת אספקת הלימוד, ואף פוגעת בזכות לחינוך ובזכות לשוויון בחינוך, שתיהן בעלות מעמד חוקתי".
אחת הבעיות הקשות שיצר המשבר היא נשירה בשל יציאה לעבודה. לדברי החוקרים, "המשבר הכלכלי שנקלעו אליו משפחות רבות הביא תלמידים בגילאי בית ספר תיכון לצאת לעבודה ובכך צמצם את השתתפותם בלמידה מרחוק. היציאה לעבודה של תלמידים מרקעים מוחלשים כלכלית היא גם בעלת פוטנציאל להרחיב את הנשירה הגלויה והסמויה ולהעלות את אחוז הנשירה בשנת הלימודים הבאה. זוהי חובתו, גם החוקית, של משרד החינוך לחשוב על מענים לאתגר זה". בפועל, עד היום אין, ככל הידוע, שום תוכנית כזו. בין היתר הם מציינים שרוב התלמידים הבדואים לא חזרו ללימודים בתום הסגר הראשון אחרי סיום הלמידה מרחוק.
ההחלטות התקבלו בלי נתונים
המורים עבדו בזמן הלמידה מרחוק "על עיוור" בלי מידע על התלמידים. בעקבות כך חלה ירידה באיכות ההחלטות והן התקבלו שלא על בסיס נתונים. כך עולה ממחקר של ד"ר ארנון הרשקוביץ וד"ר מאיה בוטוין מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל־אביב ושל ד"ר אלונה פורקוש ברוך ממכללת לוינסקי לחינוך בנושא קבלת החלטות בתנאי הוראה מרחוק. המחקר מבוסס על סקר שלו השיבו 300 מורים.
החוקרים קובעים כי "במהלך ימי הקורונה, קבלת ההחלטות של מורים נפגעה משמעותית. מורים התקשו מאוד לקבל החלטות, וההחלטות שהתקבלו לא היו מיטביות: החלטות שהצריכו מחשבה ארוכה התקבלו במהירות והחלטות שהצריכו תגובה מיידית התקבלו באיחור". לדברי החוקרים, אחת הסיבות לירידה באיכות ההחלטות היא ש"נרשמה ירידה אצל המורים בשימוש בנתונים לצורך קידומם הלימודי ורווחתם של התלמידים. מידע אקדמי שלרוב היה זמין למורים בימי שגרה נעדר כעת, והמורים התקשו לאסוף אותו; ומידע משפחתי ואישי שממילא חסר למורים בימי שגרה - הפך להיות הכרחי וחסרונו הורגש".
מדובר, למשל, בקשר הישיר עם התלמידים פנים מול פנים או במידע על כמות השיעורים שבהם התלמיד באמת השתתף בפועל. החוקרים מספרים על תסכול אצל המורים ש"נבע מהידיעה כי תהליך קבלת ההחלטות פגום ומבוסס על ניסוי וטעייה במקום על נתונים".
אחת הבעיות הקשות היתה מורים שכמעט לא הספיקו להכיר את התלמידים לפני המעבר ללמידה מרחוק. רכז שכבה סיפר ש"יש תלמידים חדשים שאני לא מכיר אותם, אין לי האפשרות להכיר אותם, כי דרך הזום מה כבר אפשר להכיר". הוא התלונן שכאשר ביקש להחליף יום לימודים בשיחות זום אישיות עם התלמידים, הוא לא קיבל אישור.
בעיה נוספת שיוצרת הלמידה מרחוק היא קושי גדול בעריכת מבחנים. כ־30% מהמורים ציינו שטוהר הבחינות לא נשמר במבחנים בלמידה מרחוק. 70% מהמורים מדווחים כי חשדו בהעתקות או בהונאות. כך עולה ממחקר שערכו החוקרות נעמה בר־און, ד"ר מרב גבע וד"ר אורלי לכיש־זלאיט ממכון דוידסון לחינוך מדעי במכון ויצמן עבור המדען הראשי של משרד החינוך. הדרך העיקרית שבה התמודדו המורים עם הבעיה היא החלפת מבחנים במשימות אחרות דוגמת עבודות. המחקר התבסס על שאלון שעליו ענו 266 מורים למתמטיקה ומדעים.
בראיונות עומק עם המורים "עלתה מגמה ברורה של הימנעות ממבחנים, והתמקדות בעבודות אישיות וקבוצתיות לצורך הערכת הלמידה בתקופת הלמידה מרחוק. עיקר ההערכה מתבסס על התרשמות אישית של המורה מכל תלמיד ותלמידה — גם מהידע ומההבנה שלהם, וגם ממידת ההשתתפות והמעורבות בלמידה". כך בעוד בשנה רגילה 26% מהמורים למתמטיקה ומדעים נוהגים לתת עבודות אישיות בשכיחות גבוהה בתקופת הלימודים, הרי שמתחילת הסגר הראשון ועד סוף שנת הלימודים תש"ף (2019/20) עשו זאת 69% מהמורים.
תעודת עניות למשרד החינוך מהווה העובדה שרק 19% מהמורים, פחות מחמישית, קיבלו הדרכה בנושא הערכה בתקופת למידה מרחוק ממשרד החינוך. ל־29% מהמורים לא סייעו ו־52% נעזרו בגורם מתוך בית הספר.
החרדים ביטלו גם את מעט הליבה שיש
גם בימים רגילים רוב הבנים החרדים לומדים מעט מאוד לימודי ליבה. אם לדייק, שעה אחת ביום ובה נלמדות ארבע פעולות חשבון וקצת עברית. אלא שבקורונה המצב החמיר ובימי הלמידה מרחוק ויתרו רבים מתלמודי התורה כליל על לימודי חול והתרכזו רק בלימודי קודש. עם זאת, צריך לזכור שחלק מהמוסדות לבנים למדו בתקופות הסגרים בניגוד לחוק, ולכן תקופות הלמידה מרחוק היו קצרות יותר. כך עולה ממחקר של ד"ר חננאל רוזנברג ופרופ' מרים ביליג מאוניברסיטת אריאל וד"ר חן סבג בן־פורת מאוניברסיטת בר־אילן בנושא הלמידה מרחוק במגזר החרדי. המחקר התבסס על סקר שערך מכון הסקרים החרדי אסקריא בקרב 400 הורים שלהם 1,350 ילדים.
רק ב־14% מהבתים החרדיים הילדים למדו באמצעות תוכנות של שיחות ועידה בווידיאו דוגמת זום, בעיקר בבתי ספר של תנועת חב"ד. ברוב המוסדות החרדיים היו כמה שיטות למידה במקביל שאינן כוללות וידיאו. השיטות הרווחות ביותר היו למידה בטלפון באמצעות הקלטה (ב־90% מהבתים החרדיים היו ילדים שלמדו בשיטה זו), למידה בטלפון בזמן אמת (73%) וחלוקת חוברות ודפי עבודה ידנית לתלמידים (84%).
מתברר שהשיטה היעילה ביותר בעיני ההורים היא דווקא חוברות העבודה. ההערכה שלה זכו שיעורי הטלפון המוקלטים ובייחוד השיעורים בזמן אמת היתה "שלילית למדי" ו"בעייתית מאוד". לדברי החוקרים, רבים מהמרואיינים השתמשו במילים חריפות והגדירו את הלמידה הטלפונית "מאוד לא אפקטיבית", "רק להעביר את הזמן", "זה פשוט לא עובד", ו"זה היה סתם שטויות. כאילו, שמישהו ירגיש טוב עם עצמו ש'כאילו' למדו".
גרמו לחוסר שביעות הרצון הזו, בין היתר, המחסור בטלפונים שיספיקו לכל הילדים, התשלומים הגבוהים בשל החריגה מחבילות הסלולר, הקושי במציאת פינת לימוד לכל ילד והקריסה החוזרת של השיעורים בשל העומס על המערכת.
אחת האמהות החרדיות הגדירה את השיעורים החיים כ”סיוט”. מחנך הסביר שמערכת הטלפונים לא בנויה לכך שעשרות רבות של ילדים בכל בניין לומדים בטלפון. בנוסף, בטלפון היה קשה עוד יותר לשמור על קשב וריכוז של התלמידים בשיעור מאשר בזום.
