דעהבין תקווה לייאוש: המחאה ההמונית אתמול עמדה בסימן שאלה
דעה
בין תקווה לייאוש: המחאה ההמונית אתמול עמדה בסימן שאלה
מאות אלפי ישראלים גדשו את רחוב בגין והקשיבו בלב דואב לזעקות משפחות החטופים, במחאה שהזכירה לרבים את הכוח לצאת ולזעוק נגד מציאות בלתי אפשרית. אך האם לממשלה בכלל אכפת שהעם נגדה? האם לחץ ציבורי והפגנות עוד יכולים להשפיע? ימים יגידו
זה לקח 11 חודשים, אבל הלילה המחאה האזרחית נגד ממשלת ישראל חזרה לרחובות. אמנם הסיבה שהאנשים יצאו לרחובות הייתה רציחתם של ששת החטופים על ידי מחבלי החמאס, אך המחאה כוונה נגד אלו שבמשמרת שלהם אזרחים ישראלים נחטפו ממיטותיהם אל מנהרות החמאס ובסופו של דבר הופקרו למוות: שרי ממשלת ישראל וביתר שאת ראש הממשלה בנימין נתניהו.
במשך כמעט שנה הייתה הפרדה בין המחאה להפלת הממשלה שהתרחשה בצומת עזריאלי, לבין המחאה לשחרור החטופים שהתרחשה בכיכר החטופים ולאחר מכן גם בשער בגין. בסופו של דבר סופם הטרגי של החטופים הוביל לאיחוד המאבקים – ברגע שהממשלה היא מי שמפקירה את אזרחיה למות ומסרבת לקדם עסקה שתציל חיים אז המחאה לשחרור החטופים הופכת בעל כורחה למחאה נגד הממשלה והעומד בראשה.
מאות אלפי ישראלים גדשו את רחוב בגין והקשיבו בלב דואב לזעקות משפחות החטופים, לאלו שכבר איבדו את הכל ולאלו שעוד מחזיקים בתקווה שאהוביהם ישובו אליהם. ברגעים האלו הזעם התערבב בעצב, הדמעות חנקו את הגרון והקשו על האנשים לצעוק את סיסמאות המחאה. לאחר מכן אלפים ירדו וחסמו את איילון והבעירו מדורות, ולרגע נדמה כי חזרנו אחורה לליל גלנט שהבהיל את הממשלה ומנע את פיטורי שר הביטחון, אותו שר ביטחון שכרגע מחזיק בדעת מיעוט וקורא לקדם את העסקה שתציל את מי שעוד אפשר להציל.
אם אז הייתה תחושה של היסטוריה בהתהוות שתוביל לשינוי, כעת התחושה הייתה מעורבת, כאילו סימן שאלה ריחף מעל כל הערב הזה. האם לממשלה בכלל אכפת שהעם נגדה? האם לחץ ציבורי והפגנות עוד יכולים להשפיע על הממשלה המנותקת ביותר בתולדות מדינת ישראל? ימים יגידו. כך או כך, הלילה הזה הזכיר לאזרחים רבים שיש להם את הכוח לצאת החוצה ולהקים קול זעקה נגד מציאות בלתי אפשרית שנכפתה עליהם. גם זה משהו, ואולי זה יזרע את זרעי השינוי שאנחנו כל כך זקוקים לו.
